האיום הדמוגרפי – מיתוס או מציאות? - מר יורם אטינגר

 

גדר ההפרדה בעוטף ירושלים. יוזמה לפתרון הבעיה הדמוגרפית האיום הדמוגרפי.

 

 

 המושג "השד הדמוגראפי" הפך בשנים האחרונות לשחקן מרכזי בגיבוש מדיניות הביטחון הלאומי המונעת על ידי תחושת פטליזם ודמוגרפוביה (פחד משולל יסוד מהדמוגרפיה הערבית). יזמות כגון עקירת יישובי עזה וצפון השומרון וכגון הקמת גדר ההפרדה התבססו על ההנחה שלפיה היהודים כביכול נידונו להפוך למיעוט בין הירדן לבין הים התיכון. אך מה אם ההנחה מוטעית באופן גס? הייתכן שהנתונים המוטעים התקבלו ע"י הממסד הדמוגראפי, התקשורתי והפוליטי בישראל ללא בדיקה? הייתכן שהמציאות מוכיחה שהיהודים נהנים מרוח גבית דמוגרפית, ושהדמוגרפיה היא נכס – ולא נטל – אסטרטגי בעבור הרוב היהודי?

 

רקע

מאז 1997 מתבסס ה"ממסד הדמוגראפי" (המיוצג על ידי פרופ' ארנון סופר ופרופ' דה לה פרגולה) על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של הרשות הפלשתינאית (הלמס"פ), וללא בדיקה ("הם אמינים ומקצוענים, הנורווגים והאו"ם בדקו אותם, ואין סיבה לפקפק בנתוניהם"). על בסיס הנתונים הפלסטיניים הם מפתחים מודלים, המתרסקים מול צוקי המציאות. את נתוני הלמ"ס הישראלית – שאינו עוסק ביו"ש ובעזה מאז 1997 – הם דוחים, וללא ביקורת.  

בשנת 2005 הוקם "הצוות האמריקאי-ישראלי למחקרים אסטרטגים" (צמ"ד) בראשות בנט צימרמן מלוס אנג'לס, ובהשתתפות השגריר בדימוס יורם אטינגר, ראש המנהל האזרחי ביו"ש לשעבר תא"ל (מיל') דוד שחף, פרופ' עזרה זהר, ד"ר דוד פסיג, יעקב פייטלסון ואחרים. צמ"ד חוקר את הדמוגרפיה היהודית והערבית מערבית לירדן, בודק ובוחן את הלמ"ס הישראלית והפלסטינית, ומסתמך אך ורק על תיעוד ולא על מודלים, אומדנים  ותחזיות.  

הממצאים המתועדים של צמ"ד מוכיחים שקיימת בעיה דמוגרפית, אך היא אינה קטלנית והמגזר היהודי נהנה ממגמה דמוגרפית חיובית. צמ"ד מתעד "ניפוח" של 53% בנתוני ערביי יו"ש.  צמ"ד מוכיח כי כל מי שטוען שיש לוותר על גיאוגרפיה יהודית כדי להבטיח דמוגרפיה יהודית טועה באופן דרמטי, או מטעה באופן מופקר. 

 

לאן נעלמו מליון וחצי ערבים?

לפי המחקר האחרון שערכה הלמ"ס הישראלית בדצמבר 1996, היו בשנה זו 2.1 מיליון ערבים בעזה וביו"ש. הלמ"ס הפלשתינית, פרסמה מחקר בדצמבר 2007, שלפיו היו בשנה זו 3.8 מיליון ערבים בעזה וביו"ש. 

ברור שלפחות אחד המחקרים איננו נכון, שכן מדובר בגידול אוכלוסין של כ-90% בתוך 12-11 שנים (כמעט פי שניים מעשר המדינות המובילות בגידול אוכלוסין בעולם!). למרות זאת, הפרופסורים בצמ"ד החליטו לבחון את הנתונים מול תיעוד המתקיים על ידי זרועות ממשל פלסטיניות וישראליות . 

באתר האינטרנט של הלמס"פ נכתב כי במפקד שנערך ביוני 1997 נמנו 2.78 מיליון ערבים ביש"ע. לעומת זאת, נתוני משרד הבריאות הפלשתיני הראו שמספר הערבים נכון לדצמבר 1996 היה 2.27 מיליון.  

מה מקור הפער בין הלמס"פ מצד אחד לבין משרד הבריאות הפלסטיני והלמ"ס הישראלי מצד שני? 

ספירת תושבי חו"ל: ראש הלמס"פ הצהיר בפברואר 1998 (ואתר הלמס"פ מאשר זאת) כי "הספירה כוללת 325,000 אנשים המתגוררים יותר משנה מחוץ לאדמות הפלשתיניות, אך נושאים תעודות זהות פלשתיניות ויכולים לשוב בכל עת", אף שלפי סטנדרט בינלאומי אין סופרים אדם הנמצא למעלה משנה מחוץ לגבולות מדינתו. הקריטריון הנ"ל מופיע באופן מפורש גם באתר של הלמס"פ.  

ערביי ירושלים: בתחום המוניציפאלי של ירושלים יש 210,000 ערבים - תושבי ישראל אך לא אזרחי ישראל - בעלי תעודות זהות ישראליות. הם נספרים ע"י הלמ"ס הישראלית כחלק מערביי "הקו הירוק", אך גם על ידי הלמס"פ הרואה בהם ערביי 'הגדה המערבית'. כלומר, קיימת ספירה כפולה של 210,000 איש.  

יתר הפער: גוף נוסף שמולו נבחנו נתוני הלמס"פ והלמ"ס הינו ועדת הבחירות הפלשתינית המתעדת את גילאי 18 ומעלה, בעלי זכות הבחירה. לפי ועדת הבחירות היו בינואר 2005 1.5 מיליון איש בגילאי 18 ומעלה ביו"ש ובעזה (200,000 מהם תושבי חו"ל). כלומר, בפועל היו 1.3 מיליון. קיימת התאמה מלאה בין הלמ"ס הישראלית לבין ועדת הבחירות הפלשתינית, אך שתיהן – העצמאיות זו מזו – נמוכות בהרבה מנתוני הלמס"פ. 

לסיכום, 648,000 פלשתינים אינם שייכים לנתוני הלמס"פ ב-1997, שהם נתוני הבסיס של מפקד 2007.  

 

לידות והגירה 

לידות: צמ"ד בדק את נתוני הלידה של הלמס"פ מול רישום הלידות במשרד הבריאות הפלשתיני ומול מספר הנרשמים לכיתות א' במשרד החינוך הפלשתיני ("הבנק העולמי", מחקרים אירופאים וישראלים טוענים שהיקף ההרשמה לכיתות א' ברש"פ מגיע ל-100%, כלומר זהו מספר דומה למספר הלידות 6 שנים אחורה). מהבדיקה עולה כי נתוני משרד החינוך והבריאות של הרשות, כמו גם נתוני ועדת הבחירות, דומים מאוד לנתוני הלמ"ס הישראלי, אך נמוכים בהרבה (כ-40,000 תינוקות לא נולדו מדי שנה) מנתוני הלמס"פ. 

הגירה: הלמס"פ דיווחה על הגירה חיובית-נטו מדי שנה מאז 1997, והחל מ-2001 על 50,000 מהגרים (נטו) כל שנה. בדיקת נתונים התבצעה מול משטרת הגבולות הישראלית, המקיימת רישום ממוחשב (בכל מעברי הגבול) של יציאות וכניסות לפי סיווג: תושבי ישראל, ערביי יו"ש וערביי עזה. מתוך הרישומים הללו עולה כי לא רק שלא הייתה הגירה חיובית-נטו בין 1997-2007, אלא שההגירה הייתה שלילית-נטו. מדובר בהגירה שלילית-נטו ממוצעת של יותר מ-10,000 איש לשנה החל מ-1950. ממצא נוסף: עד 2000 ההגירה הייתה נוצרית בעיקרה, ואילו לאחר מכן - מוסלמית בעיקרה. המשמעות המספרית היא שהחל מ-2001 קיימת חריגה בדיווחי הלמס"פ של כ-60,000 איש בכל שנה (חריגה של 50,000 איש בשל הנתונים הבלתי-מבוססים של הלמס"פ + ההגירה השלילית של 10,000 איש על פי הרישום הממוחשב). 

הגירה חוקית לתחומי הקו הירוק 2003-1993: 105,000 תושבי הרש"פ קיבלו תעודות זהות ישראליות בין 1997 לבין סוף 2003 במסגרת איחוד משפחות. כלומר, קיימת ספירה כפולה של כ- 105,000 פלשתינים - ע"י ישראל וע"י הרשות הפלשתינית. 

  

השוואת נתוני דצמבר 2007 על פי הגופים השונים 

 תחזית ורישומי הלמס"פ 

ממצאי המחקר 

 

 

משמעות הממצאים

·         שטחי הקו הירוק, יו"ש ועזה: 59% רוב יהודי. 

·         שטחי הקו הירוק ויו"ש: 67% רוב יהודי. 

·         שטחי הקו הירוק בלבד: 81% רוב יהודי. 

·         רוב יהודי יציב וארוך טווח של 60% מערבית לירדן, מאז שנות ה-60.  

 

מגמות הילודה

עד שנת 1967 לא גדלה כמעט האוכלוסייה הפלשתינית ביו"ש, כתוצאה ממדיניות המלך חוסיין שלא רצה בכך. מאז שלטון מדינת ישראל חל גידול אוכלוסין עצום אצל הפלשתינים עקב החיבור עם מדינה מפותחת (השיפור בתשתיות התברואה, הרפואה, החינוך והתעסוקה גרם לכך שתמותת התינוקות ירדה, תוחלת החיים עלתה, וההגירה החוצה הצטמצמה).  

עקומת הגידול הטבעי עלתה במשך דור אחד. מדוע היא נעצרת? המודרניזציה שגרמה לזינוק בגידול האוכלוסין מביאה – לאחר דור – להגבלת הגידול.   

בין הסיבות לכרסום בגידול האוכלוסין: יש יותר זקנים ואחוז הפטירה גדל, כשיש פחות תמותת תינוקות מביאים פחות ילדים לעולם, תפיחת ההגירה החוצה, תכנון משפחה (חלוקת אמצעי מניעה ע"י הרש"פ ואונר"א, קורסים נגד הריון בגיל הנעורים), תהליך עיור מואץ, שיא בשיעור הגירושין, עלייה ברמת ההשכלה בקרב נשים ובכלל, עלייה בגיל הנישואין הממוצע ועלייה במעמד האישה (נשים יותר קרייריסטיות). כל אלה מורידים את שיעורי גידול האוכלוסין והפריון לכיוון שיעורי פריון מערביים. 

אצל הדמוגרפים קיים מיתוס שהגידול שהתחיל ב-1967 ימשיך, אולם הם לא הביאו בחשבון את המחזוריות הנ"ל ("זינוק-טרם-נפילה" בגידול אוכלוסין), המאפיינת כל חיבור בין חברת עולם שלישי וחברת עולם מערבי. 

מה קורה בתוך הקו הירוק? מאז 1969 (שנת שיא בפער הפריון בין אישה ערבייה ויהודייה - 6 לידות) חלה ירידה מתמדת במספר הילדים לאישה ערבייה. ב-2004 צנח הפער ל-1.5 לידות, וב-2007 ל-0.7 (3.5 מול 2.8 לידות לאישה). המגמה אצל הערבים היא של ירידה בילודה, בעוד שאצל היהודים המגמה היא עלייה. 

מספר אבסולוטי של לידות שנתיות ב"קו הירוק" (2007-1995): אין עלייה במספר הלידות הערביות השנתיות (39,000), בעוד שאצל היהודים יש גידול של 40% מ-80,400 לידות ב-1995 ל-112,000. ב-1995 הלידות היהודיות היוו 69% מסך כלל הלידות וב-2007- 75%. למה? השתלבות הערבים בתשתיות הבריאות, החינוך, התעסוקה, הבנקאות, המסחר, החקלאות, הספורט והפוליטיקה מביאה לגל של השתלבות דמוגרפית. בדרך כלל הערבים נמצאים בקשר עם יהודים חילוניים, ולא עם יהודים דתיים או חרדים, ולפיכך הם מאמצים את מנהגיהם, כולל את הרגלי הילודה שלהם. 

 

תחזיות

תחזיות הלמ"ס עוד מ- 1948 לוקות בחסר, רואות ביהודים חברה מערבית נורמטיבית, ממעיטות בהערכת הפריון היהודי, מפריזות בהערכת הפריון הערבי, ומתעלמות מהיקף ההגירה הערבית והיהודית. לדוגמא, בשנת 2000 היה שיעור הפריון לאישה יהודייה 2.6 ילדים, והלמ"ס הישראלית פרסמה תחזית לקראת 2025, שלפיה ירד הפריון לכיוון ה-2. אבל לאמתו של דבר, מ-2000 חל גידול בפריון היהודי לכיוון ה-3 לידות לאישה.  

מה קורה ברשות הפלסטינאית? מסקר שביצע "הבנק העולמי" ב-2006 במערכת החינוך ביו"ש ובעזה, עולה כי משנת 1999 ועד לשנת 2005 חלה ירידה של 8% בכמות הילדים בגילאי 6 שנרשמו לכיתה א' (יודגש כי ברשות הפלסטינאית אחוז ההרשמה לכיתות א' עומד על 100%), בעוד הלמס"פ טענה ל-24% גידול. "הבנק העולמי" מסביר את הפער של 32% בירידה בפריון הערבי ובגידול ההגירה מיו"ש ומעזה (רוב המהגרים בגילאי הפריון!). כמו כן, נמצא שההרשמה למוסדות ההשכלה הגבוהה ביו"ש ובעזה הוכפלה בעשור האחרון. 44% של גילאי 18-21 למדו באופן מלא ב-2004. המשמעות של נתון זה הוא שגיל הנישואין ברשות עולה, וממילא שנות הפריון מצטמצמות. כלומר, בזמן שרואים ירידה ניכרת בשיעור הילודה ברשות, במדינת ישראל שיעור הילודה עולה.  

 

סיכום

בהיסטוריה הציונית ידעו המנהיגים תקופות דמוגרפיה קשות. ב-1900 (תקופת הרצל) היו בארץ ישראל 8% יהודים, ובזמן הקמת המדינה (1947) היו כאן 33%. למרות זאת השכילו מנהיגי הציונות לקבל החלטות נועזות ביחס לעתיד האומה ולכן הביאו למהפך דמוגראפי חיובי. 

דווקא עתה, כאשר המדינה היהודית הגיעה למסה קריטית דמוגרפית, צבאית, כלכלית וטכנולוגית חסרת-תקדים, מבהילים אותנו לגבי העתיד הדמוגראפי. המציאות הדמוגרפית מצדיקה את דרכם של מנהיגי הציונות שהתמידו בחתירה להקמת המדינה ולביצורה חרף המצוקות הביטחוניות, הכלכליות, הפוליטיות והדמוגרפיות האימתניות שהיו כאן בתחילת הדרך. 

ממסד פוליטי המתעלם מהעובדה שהקלת הנטל הדמוגראפי (שאינו קטלני) ע"י ויתור גיאוגרפי תכביד את הנטל הביטחוני (העלול להיות קטלני), המניח לדמוגרפיה לעצב חזון וביטחון ופועל לפי הנחות דמוגרפיות מוטעות, נידון לעצב מדיניות מוטעית ומסכן את קיום המדינה היהודית. המציאות החייבת להוביל את מדיניות החוץ והביטחון שלנו היא כי המומנטום הדמוגראפי הוא יהודי!