חסן נסראללה מנהיג החיזבאללה. ניצל את נסיגת צה"ל להשתלטות על דרום לבנון.

 מאיגרא רמא לבירא עמיקתא

 

 בשנת 2000 הכריז ראש הממשלה אהוד ברק על נסיגת צה"ל מדרום לבנון. הנסיגה החפוזה הביאה להתפרקות הגורמים המתונים בלבנון ולהשתלטות מהירה של גורמים אסלאמיים קיצוניים כחיזבאללה על השטח. בתוך זמן קצר מצאה ישראל את עצמה חולקת גבול משותף עם שגרירי איראן המהווים איום אסטרטגי על השטח שמגבול הצפון ועד למרכז המדינה (איום שאכן התממש במלחמת לבנון השנייה).  

 

המצב הקודר של ישראל בגבול הצפון היה ורוד הרבה יותר בשנת 1982. במהלך צבאי מהיר הצליח צה"ל להרחיק את אש"ף כ-40 ק"מ ואף יותר מגבול הצפון ולסלק את מפקדת אש"ף מבירוּת אל מחוץ ללבנון. לאחר המלחמה פעלה ישראל מתוך תקווה שייבחר ללבנון נשיא נוצרי אוהד ישראל, שיחתום על הסכם שלום ויקדם את לבנון כמדינה פרו-מערבית ודמוקרטית המיודדת עם ישראל. ואכן הצליחה ישראל להביא לבחירת נשיא ידידותי בשם באשיר ג'מאייל, אולם הוא נרצח על ידי סוכני הסורים זמן קצר לפני שנכנס לתפקידו.  

איך אם כן הפכה לבנון ממדינה בעלת פוטנציאל אדיר לשיתוף פעולה אמיתי עם העולם המערבי, לראש החץ של האסלאם הקיצוני הלוחם בישראל? ברור שבמשך השנים נעשו מספר משגים אסטרטגיים חמורים שהפכו את המצב בלבנון ב-180 מעלות.  

 

רקע 

בלבנון קיימות מספר דתות: נוצרים, מוסלמים ודרוזים. במשך 1500 שנה העדה הנוצרית המארונית היושבת בהר הלבנון שייכה לעצמה את הלאומיות והזהות הלבנונית ה"אמיתית". קבוצה זו גם היוותה רוב בקרב התושבים בשטחי הלבנון. ב-1920, כשקיבלה לבנון עצמאות, היא ראתה את עצמה כרפובליקה המובדלת מהעולם הערבי. היא אמנם דוברת ניב ערבי, אך מבחינת התודעה הלאומית ראו עצמם הלבנונים כבעלי זהות ייחודית שאיננה ערבית, כשהם דואגים להדגיש ש"אנו מן ההר (הר הלבנון) והערבים מן המדבר". עם זאת, ב-1945 נוסדה הליגה הערבית, ולבנון הצטרפה אליה כחברה מן המניין.  

בשונה משאר המדינות הערביות, התאפיינה לבנון בתרבות ים-תיכונית מערבית-צרפתית, הפתוחה לכל התרבויות. בלבנון התפתחו כוחות יצירה תרבותיים בכל אמות מידה (בעיקר מול העולם הערבי), המובלים על ידי הנוצרים. לבנון נחשבה כבירה תרבותית של העולם הערבי. גם כיום נחשבת לבנון למרכז תקשורת, אקדמיה ואומנות, והיא מהווה מוקד משיכה של אירופה אל המזרח התיכון. 

 

נקודת השבר 

על רקע זה קיוותה ישראל בשנות ה-80 למצוא בלבנון בעלת ברית אמיתית ואולי יחידה במזרח התיכון. לברית כזאת הייתה יכולה להיות חשיבות אסטרטגית ממעלה ראשונה ביצירת גוש יצירתי וחוסם, המתייצב מול זרמים ערביים ואסלאמיים קיצוניים, למשל נגד סוריה, עיראק ואיראן. ואכן, במלחמת לבנון הראשונה, הבשילו התנאים בלבנון שיאפשרו לישראל לממש אסטרטגיה זו. הגורם הערבי המיליטנטי (אש"ף) הובס וסולק מהמדינה (לשמחתם המופגנת של כל הפלגים בלבנון), ונוצרו בשטח קשרים טובים בין גורמים נוצרים לגורמים ישראלים רשמיים. בנקודה זאת צריכה הייתה ישראל להכיר בחשיבות היחסים עם הנוצרים המארוניים, במיוחד אך לא באופן בלעדי, כמפתח ליצירת לבנון חופשית המקיימת דו קיום עם ישראל. אולם למרות שעת הכושר לא השכילה ישראל לנצל את חלון ההזדמנויות הנדיר שנקרה בפניה. במקום לקבל החלטה אסטרטגית לבסס את לבנון כמדינה נוצרית פרו-מערבית על ידי חיזוק הפלג הנוצרי במדינה (באמצעות יצירת חזית נוצרית בינלאומית שתתמוך בנוצרים, באמצעות הקמת אמצעי תקשורת פרו-מערביים ועוד), העדיפה ישראל להחליש בהדרגה את מעורבותה בלבנון ולנקוט במדיניות הגנתית מצומצמת של שמירה על יישובי הצפון.  

ההחלטה הראשונה שהיא פועל יוצא של מדיניות זו, הייתה ההחלטה לסגת מבירוּת ואזורי עליי והשוף וליצור קו של 'רצועת ביטחון' (כ-10 ק"מ מהגבול), שתכליתה לאפשר לצה"ל לקדם את האויב לפני שהוא מגיע לגבול וליישובי הצפון.  

 

ההידרדרות במדיניות הישראלית בלבנון 

במהלך המלחמה ולאחריה העניקה ישראל תמיכה ל"מיליציה הדרום לבנונית" הנוצרית (שהייתה בה גם השתתפות דרוזית ושיעית) שמטרתה להגן על הכפריים בדרום לבנון מפני הטרור מצד הפלשתינים ואש"ף. ישראל נתנה את חסותה למיליציה עם רוח לחימה ורוח חירות לבנונית, שרצתה להילחם נגד פלשתינים (ולאחר מכן נגד חיזבאללה), והפכה אותה לצבא דרום לבנון. שני מרכיבי ביטחון נוצרו אפוא והתגבשו בשנות ה-80 באסטרטגיה הישראלית מול דרום לבנון: הפעלת צד"ל וקביעת רצועת הביטחון שבה יימצא צה"ל. משמעות שני המהלכים הללו הייתה שישראל אינה משקיעה מאמצים בהתערבות במצב הפוליטי בלבנון, כאשר למיליציה המקומית מרחב פעילות מוגבלת בלבד.  

כך נוצר מצב שבו לבנון נפתחה לכניסתם של גורמים זרים עוינים לזירה הלבנונית. ואכן, באמצע שנות השמונים העמיקו סוריה ואיראן את מעורבותן בתהליכים הפנים-לבנוניים, תוך שהן מעודדות את הכוחות השיעים במדינה ליצור חזית צבאית נגד צה"ל ברצועת הביטחון. בהמשך, דחפה איראן להקמת מיליציה שיעית חדשה בלבנון – חזבאללה, והעניקה לארגון תמיכה כספית, צבאית ודתית. 

בניגוד לחיזבאללה, שראה את ייעודו לסלק את ישראל מאדמת לבנון כולה, נמנעה ישראל בין השנים 2000-1985 מלחסל את החיזבאללה, והיא פעלה מתוך מדיניות של שמירה על רצועת הביטחון כדי להגן על צפון הארץ. למעשה, בכך הפסידה ישראל את המלחמה עם חיזבאללה. צה"ל לא קיבל פקודה ברורה לנצח את חיזבאללה, אלא להתכתש אתו באופן מקומי ומצומצם. באותן שנים החדיר חיזבאללה נשק רב לדרום לבנון. הוא השתמש בו לפגוע בחיילי צה"ל, ומפעם לפעם לירות קטיושות על יישובי הצפון. הוא עשה בדיוק את מה שעשה אש"ף: הוא הצליח לפגוע בתוך ישראל כחלק ממדיניות מאוד ברורה. במסגרת המגבלות שהטילה על עצמה ישראל, היא לא הצליחה לתת מענה לאיום שהלך והתחזק בגבול הצפון. עובדת היותם של נפגעים רבים בקרב צה"ל במסגרת הלוחמה הבלתי-יעילה בחיזבאללה, הובילה בסופו של דבר להחלטת ראש הממשלה דאז אהוד ברק להסיג את כוחות צה"ל מדרום לבנון. עם נסיגת הכוחות, התמוטט גם צד"ל בתוך מספר שעות והופקר בשטחי לבנון לחסדי אנשי חיזבאללה. הכשל המוסרי כלפי בעלי ברית וידידים לבנונים ותיקים השתלב עם תבוסה צבאית צורמת. 

 

לבנון לאחר נסיגת צה"ל 

ההנחה הישראלית הייתה שבעקבות הנסיגה לחיזבאללה לא תהיה עילה לתקוף את ישראל. ישראל גם הניחה שהאו"ם יפקח על המצב בדרום לבנון, ולכן הנסיגה מלבנון לא תפגע בביטחון תושבי הצפון. לדאבוננו, שתי ההנחות היו שגויות לחלוטין. מטרתו של חיזבאללה איננה לסלק את ישראל מלבנון, אלא "לשחרר את ירושלים", ולכן הוא לא יפסיק את הלחימה נגד ישראל. כמו כן, מדיניות האו"ם בדמות יוניפ"ל אינה להשליט סדר אלא להוות, במקרה הטוב, חיץ בין הצדדים.  

למעשה, ביציאה מלבנון הפקירה ישראל את לבנון לידי סוריה ובעיקר לידי איראן. הגורמים הזרים מקיימים כיום שליטה הגמונית בלבנון, מספקים לחיזבאללה כמויות אדירות של נשק, כסף ואמצעים שאתם מצליח חיזבאללה לבסס את מעמדו החברתי, הצבאי והפוליטי בלבנון.  

מאז הנסיגה, ואף לפניה, הצליח חיזבאללה בעידוד וסיוע של איראן, להחדיר ללבנון מצע תרבותי אסלאמי שהסיט את מרכז התרבות הלבנוני מאופי אירופאי, מערבי וחילוני – לקיצוניות אסלאמית איראנית.  

בחזית הצבאית נערך חיזבאללה במשך השנים לתקוף את ישראל, ובקיץ 2006 מימש את איומיו כשהצליח להשבית את כל הצפון לתקופה של למעלה מחודש ימים באמצעות הפגזה יום-יומית. מלחמת לבנון השנייה הוכיחה לישראל ולעולם כולו מיהו הגורם הדומיננטי בלבנון שעד לפני כמה עשרות שנים נשלטה על ידי נוצרים מתונים.  

 

סיכום

מקרה לבנון הוא דוגמה מצוינת לאופן שבו טיפול אסטרטגי לקוי של מדינה, יכול להוביל בזמן קצר לאסון אזורי. למדינת ישראל הייתה היכולת למנף את הניצחון במלחמת לבנון הראשונה לשינוי דרמטי במאזן הכוחות במזרח התיכון. אך במקום זאת בחרה ישראל, מתוך תפיסות מדיניות מוטעות, לברוח מטיפול במדינה הלבנונית ויצרה ואקום שהתמלא באסלאם פונדמנטליסטי המאיים על מדינת ישראל ועל האזור כולו.