א. הפולמוס המתמשך

בימי משפט אייכמן התפרסם בישראל סיפורו של מיכאל גולדמן, שלקה 80 מלקות אכזריות במחנה אושוויץ. חוסר האמון שנתקל בו בארץ ביחס לזוועות שעבר בשואה היוו בעבורו את "המכה ה-81", שהפכה לשם סרט מפורסם בשנות השבעים.
על אף פרסומו, סיפור דומה לזה יכול היה לספר גם שמעון בן-כוסבה נשיא ישראל, הידוע יותר בכינויו בר-כוכבא. הקורא את כל מה שנכתב עליו מאז המרד שהנהיג, מבין שהמצביא הנועז הזה לא הפסיק ולא מפסיק להלחם על מיקומו בזכרון הלאומי. אמנם, לאחר שנמצאו בשנות ה-50 במערות מורבעאת האגרות החתומות על ידו, פסקו המפקפקים בעצם קיומו; אך מעבר לעובדה בסיסית זו הכל נותר פתוח לדיון. 

לכאורה זה לא היה צריך להיות כך. המערכת המסועפת של למעלה מ-150 מערות-מסתור משוכללות, בשבעים אתרים נפרדים, שנתגלו בסוף שנות ה-70 בשפלת יהודה, מספיקות לכאורה כדי להוכיח את התכנון היסודי של המרד שהוא עמד בראשו. הפריסה המקיפה של מערות-המסתור ומטבעות המרד מעידות על תמיכה עממית עמוקה, שאין להעלותה על הדעת ללא גיבוי של ממש מחכמי הפרושים. הממצאים בנחל חבר ובנחל מורבעאת מלמדים על הקפדה על קיום מצוות ציצית, שבת ושביעית בקרב לוחמיו, ועל דאגתו האישית של בר-כוכבא לקיום מצוות ארבעת המינים ומעשרות. המידע ההיסטורי שבתקופה זו היה איום רציני וממשי מצד הפרתים על האימפריה הרומית מגלה שהיתה היתכנות בלתי-מבוטלת להצלחתו של המרד. ועל אף זאת, כבר קרוב לאלפיים שנה שבר-כוכבא איננו מוצא מנוחה. 

אולי כדאי להתחיל מהסוף. בספרו הנפלא והפופולרי 'חכמים' (ח"ב, 2007, עמ' 378) קבע הרב בני לאו נחרצות:
"אמת, בר-כוכבא הוביל את העם לעצמאות ולתודעת לאומיות מחודשת. אך דומה שמכאן ועד האמירה "אמת תורת בר-כוכבא" הדרך רחוקה. צריך להודות שרהב ושקר תורתו <!>. מי שמוציא את הקב"ה מהמגרש, אומר בלבבו 'כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה' ומעז לדרוס את דודו <=הכוונה לרבי אלעזר המודעי, א.מ>– לעולם לא יושיע את ישראל... מולדת אינה תחליף לחיים דתיים... ההתמכרות לאידיאל אחד של תקומה לאומית ארצית אינה יכולה להיות נחלת יהודי המאמין בחזון הגאולה."
אם הייתי צריך לנחש מי כתב את כתב ההאשמה החריף הזה, אני משער שהייתי נוקט בשמו של אחד מן הדוברים הרהוטים של הציבור החרדי. אך לא זה העיקר. פתחתי בו רק משום שהוא ממחיש ללא שרק את עוצמת המאבק על הדימוי של בר-כוכבא שממשיכה להסעיר את הדעת גם בימים אלה.
דומה, שההערכות החלוקות לגבי בר-כוכבא נמשכות מאז המרד עצמו, ועל מנת להווכח בכך די להפנות מבט קצר אל התיאורים השונים של קורותיו בתלמודים. בבבלי (סנהדרין, צג ע"ב) מופיע בר-כוכבא ללא כל הקשר היסטורי, בלי תאור גזירות השמד, ובלי איזכור המרד ברומאים. הוא מאוזכר בקצרה כמלך שנהרג בידי החכמים (!) לאחר שתיים וחצי שנות מלכות, בגלל יומרות משיחיות. גם הסוגיה המתארת את חורבן ביתר (גיטין, נז ע"א) מעלימה את ההקשר ההסטורי שלו. לא מוזכר בה מרד מתוכנן, מנהיג כריזמטי, או גזירות שמד, אלא רצף טעויות ואי-הבנות מקריות שהובילו לחורבן אדיר שפשרו לא ברור.
לעומת זאת, הסוגיה המפורסמת בירושלמי (תענית, פ"ד ה"ה), מתארת את המצור הארוך של אדריאנוס על ביתר, את תמיכת החכמים במרד ואת אמונת החכמים במשיחיות של בר כוכבא. נראה אמנם שהסוגיה מגנה את בר-כוכבא על הריגת רבי אלעזר המודעי, ואף נמתחת ביקורת על סגנון הנהגתו הפרובוקטיבי, אך אין בכך כדי להקהות את האותנטיות ההיסטורית הנשקפת מן הסוגיה ממנה עולה דמותו כמנהיג יהודי חשוב של מרד הסטורי-משיחי שכשל.
יהושע אפרון הציע מפתח שיטתי להבנת ההבדל בין התאורים הללו (בתוך: מרד בר-כוכבא - מחקרים חדשים, תשמ"ח), כחלק משיטתו גם בנוגע לסוגיות הסטוריות נוספות (ראו בעיקר: חקרי התקופה החשמונאית, תש"ם). לטענתו, סוגיות הבבלי משקפות עיצוב אנטי-מדיני של ארועי המרד, המשקף פסיוויות פוליטית התואמת את חיי הגלות. סוגיית הירושלמי ומקורות ארצישראליים נוספים משקפים הדים אותנטיים יותר וטעונים יותר של הארועים נוראי ההוד. אלו, משקפים את מרכזיותם בתולדות ישראל, כמו גם את עוצמת השבר עם כשלון המרד העממי.
כדאי אולי להזכיר כאן את דבריו של פרקוי בן באבוי, מגאוני סורא במאה ה-9, ואת דברי אחרון הגאונים, רב האי גאון, שהעדיפו את התלמוד הבבלי על פני הירושלמי בענייני פסיקת הלכה, כיוון שההוראה בארץ ישראל נפגעה ונשתבשה מחמת השמד. אם ביחס לפסיקת הלכה נתפשטה בישראל דעתם של גאונים אלו, נדמה שלפחות ביחס לתאור ההיסטורי של מאורעות השמד עצמם נכון יהיה לתת לתלמוד הארצישראלי את ההעדפה המתבקשת...
השוני בין התלמודים בתיאור דמותו של בר-כוכבא הוא רק הסנונית הראשונה במאבק רב-דורי ומתמשך סביב זכרון דמותו של בר-כוכבא וסביב ההערכה והשיפוט של ארועי המרד. להלן אמשיך ואסקור כמה פרקים נוספים בסאגה הזו, מאז חתימת התלמודים ועד ימינו אלה.

ב. 'כעסו של בר-כוכבא' בימי הביניים

הפרק הבא במלחמת בר-כוכבא נוגע לדימויו בידי חכמי ישראל שבימי הביניים. ראשיתו של מעשה בדבריו של רבי אברהם בן דאוד (הראב"ד הראשון, 1110-1180) בספר הקבלה שלו. בהתייחסותו למרד בר-כוכבא מרחיב ראב"ד את תוצאות מרידתו לשלוש דורות של שלטון:
"ובימי אלו עמד אדם אחד שהיה שמו כוזיבא וטען שהוא משיח בן דוד ושלח יד במלך דמשטיאן מלך רומי והרג משנהו שהיה בארץ ישראל... ומלך כוזיבא זה בביתר שנת נ"ב לחורבן הבית ומת במלכותו (!). ומלך בנו רופוס... ומת גם הוא(!). ומלך בנו ושמו רומולוס. ונקבצו אל כוזיבא ואל בניו עם רב מישראל ששבו מכל מקומותיהם. ובימי רומולוס בן רופוס בן כוזיבא התחזק אדריינוס קיסר ועלה לארץ ישראל ולכד ביתר בתשעה באב... והכה בישראל מכה גדולה שלא נראתה ולא נשמעה כמוה לא בימי נבוזראדן ולא בימי טיטוס. "
כאן ממשיך בעל ספר הקבלה ומתאר את הרוגי המלכות מר' חנינא בן תרדיון ועד רבי עקיבא, ומסיים:
"כל זה בא להם בימי פולמוס של אדריאנוס קיסר ומפני כעסו של בן כוזיבא ונתקיים בהם מה שכתוב ע"י דניאל: "ומשכילי עם יבינו לרבים ונכשלו בחרב ובלהבה ובשבי ובבזה ימים"."
בעקבות ספר הקבלה נמשכו ראשונים נוספים דוגמת רבי מנחם המאירי (1249-1315) שבסדר הקבלה שלו (בפתיחת בית הבחירה למסכת אבות) ציטט את ראב"ד כמעט במדויק תוך שהוא פותח באזכור בן כוזיבא ש"עשה עצמו משיח וטעו רבים אחריו ואף רבי עקיבא היה נושא כליו".
רם בן-שלום הקדיש בספרו 'מול תרבות נוצרית' (תשס"ז) פרק לשיח היהודי-נוצרי על בר-כוכבא. לדעתו ולדעת חוקרים נוספים הלשון "מפני כעסו של בן כוזיבא" שננקטה על ידי ראב"ד, המאירי, ואחרים, מבטאת הסתייגות ברורה מבר-כוכבא וממעשיו, כמו גם רוח הדברים הכללית שמתמקדת ביומרתו המשיחית שנתבדתה, ואף לא מפליגה בגבורתו. חוקרים אלו אף מייחסים את מגמתו של הראב"ד בהתנגדותו לתנועות המשיחיות שנתעוררו בעולם היהודי במאה ה-12, וברצונו להזהיר את בני זמנו מחישובי קיצים וממשיחיות שקר שאף חכם גדול כרבי עקיבא נכשל בה.
דומני שקריאה זו בדברי הראב"ד איננה לגמרי הכרחית והלשון הסתומה "מפני כעסו של בן כוזיבא" סובלת גם פירוש שאיננו בהכרח לגנותו. אין כאן המקום להכנס למקורות השונים של תאור הראב"ד, אך דבריו אינם בנויים לפי המגמה שמייחס לו בן-שלום. תמיכת רבי עקיבא איננה מופיעה בדבריו (אלא רק בדברי המאירי שכבר מושפע מדברי הרמב"ם בסוף הלכות מלכים) וגם לא חישובי הקיצים מהם לכאורה הראב"ד בא להזהיר. אמנם כן, טענתו המשיחית של בר-כוכבא נתבדתה ונסתיימה במכה חסרת תקדים, אך מאידך הוא הצליח להעמיד שלושה דורות של מלוכה והשיב את ישראל "מכל מקומותיהם". זאת ועוד, תאורו של הראב"ד משובץ באופן פרוזאי למדי בתוך תאור הדורות השיטתי שבספר הקבלה ולא נכתב כמסה אקטואלית ממנה ניתן היה להבין על הקשרים בני זמנו.
כך או כך, אכן מצאנו ביטוי בוטה ומפורש ביותר כנגד בר-כוכבא בימי הביניים, וזאת מפיו של רבי יוסף אבן כספי (1279-1340) בפירושו 'אדני כסף' לספרי הנביאים. בעקבות הירושלמי, מייחס אבן כספי את הפסוקים בזכריה (יא,יג) בהם מצטווה הנביא לקחת "כלי רועה אווילי" לדמותו של בר-כוכבא. במהלך הפירוש לא חוסך ממנו אבן כספי את שבטו:
"ובכלל עשה הוא ובניו הנהגה רעה, וגם לא היתה מפי ה' כי עדיין לא הגיע תור עת גאולתינו... ובטוב קרא את כוזיבא 'רועה אוילי' כי היה משוגע ושוטה ומעשיו הוכיחו. וכן תיארוֹ 'רעי האליל' כי היה לאין ואפס, ונתקיים בו ובזרעו 'זרעו יבש תיבש' וזה מפורש בתכלית!"

ג. גבורת בר-כוכבא בפולמוס עם הנוצרים

ואולם, החידוש בסקירה הנזכרת של בן-שלום היא בהצבת דברי חכמינו בימי הביניים על בר-כוכבא בראי הפולמוס היהודי-נוצרי. נפילתו של בר-כוכבא וכשלון המרד שמשו בתפישה הנוצרית כהוכחה ניצחת לאמיתתה של הנצרות. כבר אבות הכנסיה אוסביוס וכריסוסטומוס מתארים את נפילת בר כוכבא בידי הרומאים כעונש על רדיפתו את הנוצרים, ותיאוריהם משמשים מקור חשוב לתולדות המרד. ואולם, התיאורים לבשו צורה חדשה במהלך הדורות.
ריימונדוס מרטיני, חכם נוצרי בן המאה ה-13, נודע בשל חיבורו "פגיון האמונה נגד המוסלמים והיהודים", בו השתמש במקורות יהודיים כדי לתקוף את היהדות ולהוכיח את אמיתת הנצרות. בעקבות מקורות יהודיים דוגמת הראב"ד שהוזכר לעיל, מערבב מרטיני בין המרד הגדול ומרד בר-כוכבא ומתאר הופעות של שני אישים בשם בר-כוזיבא כאשר הראשון הופיע בזמן מרד החורבן. לאור זיהוי זה מתקיף מרטיני את היהודים על מפלת בר-כוזיבא כמפלה שבאה מיד לאחר הסירוב לקבל את בשורתו של ישו. בר-כוכבא מתואר מעתה בכתבי הנוצרים כאנטיכריסט, דמות המופיעה מידי פעם במהלך ההיסטוריה ומנסה להסית את בני האדם מן האמונה במשיח הנוצרי.
הטענות בחיבור זה, שהפך לחיבור מפתח בפולמוס היהודי-נוצרי, עלו מכאן ואילך אצל תוקפי היהודים דוגמת המומר הפולמוסן אבנר מבורגוס. גם בויכוח החשוב בטורטוסה (1413-1414) תפשו הטיעונים על בר-כוכבא מקום חשוב, ויהושע הלורקי, המומר שיזם את הויכוח, חזר עליהם מספר פעמים.
זהו רקע חשוב להבנת דגש חדש שעולה בשלהי תקופת הראשונים בהתייחסות לבר-כוכבא אצל חכמי ישראל. רבי אברהם זכות (1452-1515), בעל ספר יוחסין, מתייחס במאמר הראשון בספרו לסיבה לתמיכת רבי עקיבא בבר-כוכבא. בדבריו הוא מדגיש את העובדה ש"היה עושה מלחמות וגבורות ומצליח" ומסיים בכך ש"זה שורש גדול בעניין המשיח כנגד הגויים".
הדברים חוזרים ומתבארים במאמר השישי בספרו, שם הוא מרחיב בעניין הצלחותיו של בר-כוכבא שחרגו הרבה מארץ ישראל, תוך שהוא מסתמך במפורש על ההיסטוריונים הנוצריים:
"... והיה גבור גדול, ועשה נזק והריגה לנוצרים כמו שאמר אישיביאו [=אוסביוס]... ונתחזק כאכזר עליהם בכל הארצות... ועשה מלחמות עמהם והחריב ארצם עד שבא אדריאנוס והושיעם. וכן כוזיבא הלך למצרים והחריב שתי מלכויות סדוני וטאביינרי ובא לאלכסנדריה של מצרים ונלחם עליה... והלך משם כוזיבא לארץ מישופוטמיא שהיא ארם נהרים... ושם עשה מלחמה גדולה עם אדריאנוס..."
שורשיו ההיסטוריים של התאור הזה בבלבול השגור בכתבי הנוצרים, מהם שאב רבי אברהם זכות, בין מרד התפוצות (115-117) למרד בר כוכבא. אך לא העובדה ההסטורית עיקר. ההרחבה בהצלחותיו של בר-כוכבא והצגתו כגיבור גדול באה בהקשר פולמוסי ברור המפריך את טענת המפלה של המרד כעונש על הסירוב לבשורתו של ישו, ומציג את המרד כהצלחה אדירה גם אם לא כזו שהאריכה ימים רבים. זהו "השורש הגדול בעניין המשיח כנגד הגויים" אליו מכוון זכות. דברים דומים וקרובים ניתן למצוא גם בחיבור 'ישועות משיחו' של דון יצחק אברבנאל (1437-1508), בן זמנו של זכות.

ד. הרמב"ם ורבי חיים ויטאל

את סקירת הדעות השונות ביחס לבר-כוכבא כדאי לחתום בדבריהם של הרמב"ם מחד, ורבי חיים ויטאל מאידך. אמנם כן, ביטויים מגוונים ודגשים מתחלפים ניתן למצוא אצל חכמי ישראל ביחס לבר-כוכבא, אך יש צד מכריע לחיוב דמותו העולה מדבריהם של ראשי אלפי ישראל אלו.
בנוגע לרמב"ם, הדברים בהלכות מלכים ומלחמותיהם (פרק יא) מפורסמים וידועים:
"אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם, או מחייה מתים, וכיוצא בדברים אלו שהטיפשים אומרים. אין הדבר כן, שהרי רבי עקיבה חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח. ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות. כיון שנהרג נודע שאינו משיח, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת...
ואם יעמוד מלך מבית דויד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדויד אביו... ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקיבץ נדחי ישראל, הרי זה משיח בוודאי. ואם לא הצליח עד כה או נהרג, בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן עד עת קץ כי עוד למועד" (דניאל יא,לה)."
ברי אפוא שהנשר הגדול אימץ את שיטת הירושלמי על אודות יחסו של רבי עקיבא לבר-כוכבא ועל אודות נפילתו בידי הרומאים בשל עוונותיו. הרמב"ם רואה בדמותו של בר-כוכבא תקדים ודגם של ניסיון להבאת הגאולה, שגם אם מסתיים בכשלון איננו הופך למשיחיות שקר: "והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו". ההשגה של הראב"ד (שכמובן אינו הראב"ד בעל ספר הקבלה הנזכר לעיל, אלא הראב"ד השלישי, בעל ההשגות) על אתר, המקשה על הרמב"ם משיטת הבבלי וסובר שבר-כוכבא הומת כמשיח שקר בידי חכמים, רק מחדדת את הכרעתו של הרמב"ם כשיטת הירושלמי.
חריצת משפט חיובית זו מהדהדת בדברי הרלב"ג (1288-1344) שהסביר בפירושו לפסוק שהביא הרמב"ם מספר דניאל (יא,לה) את מטרת הכישלון של רבי עקיבא וחבריו:
"והנה יהיה זה לצרוף בהם ישראל מִסיגי רעותיהם הנפסדות, ולברר אותם וללבן אותם, כדי שיעמדו מזה על שיעור מה שראוי לסבול לכבוד השם, עם שבזה העונש הנפלא טהרו מה שהיה ראוי לבא להם מהכליון על העוונות שעשו בימי בית ראשון, ויתבררו ויתלבנו."
מבחן התוצאה הקשה איננו קובע את אפסות ערכו של המרד. מלבד הטעם השכיח של כפרת העוונות על ידי הייסורים, מוסיף הרלב"ג שהמרד עצמו חישל את בני הדור (ואולי בעקבותיהם את האומה לדורותיה?) בנוגע למסירות הנדרשת למען כבוד ה'. ובעצם במובן מה זו גם לשון הרמב"ם: "ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים", נסיון להמשיך ולאחוז באמונת הגאולה גם כאשר מאמצים כנים ואף חירוף הנפש אינם נושאים את הפרי המיוחל.
במקביל לדברים אלו, אנו מוצאים את שבחיו של בר-כוכבא גם אצל גדולי המקובלים. בשער הגלגולים (חלק שני, פרק ח) מסביר רבי חיים ויטאל (1543-1620) שרבי עקיבא היה ניצוץ של משיח ומאוחד בנשמתו עם בן כוזיבא. בחינתו שייכת לבחינת שֵלָה בן יהודה, שהיה ראוי לבחינת משיח ולא מת כאחיו, אך מאידך היתה בו בחינה של "כזב" או חוסר הצלחה בגלל חולשות הדור:
"והנה רמז שרבי עקיבא היה ניצוץ המשיח... גם אמרו חז"ל כי רבי עקיבא היה נושא כליו של בן כוזיבא שהיה כל כך גיבור שהיה מקבל הסוללת ולא היו יכולין עמו וזה לפי שהיה מבחינת יהודה... והוא ורבי עקיבא היה דבר אחד... והאמת שמשיח הוא מיהודה, וער ואונן הם הקליפות שלו ולכן מתו. ושֵלָה היה אמיתי בניצוץ אחד של משיח בלבד, ולא אמיתי לגמרי, ולכן אמר הכתוב 'והיתה בכזיב בלדתה אותו' ובכזיב וכוזיבא הכל אחד הוא."
בהמשך הדברים מסביר רח"ו מדוע אמר יהודה לתמר "שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני" ומדוע פחד לתת לה את שלה פן ימות כאחיו:
"הטעם שבכל דור ודור בא לעולם הזה ניצוץ של משיח מרצון העליון. אם הדור זכאי אזי יתגלה מי הוא ואם לאו הוא מת או הורגים אותו על קידוש השם כמו שאירע לרבי עקיבא בזמן בן כוזיבא..."
העולה מן הדברים שלדעת ר' חיים ויטאל רבי עקיבא ובן כוזיבא משלימים זה את זה והם בבחינת משיח אמיתי. כיון שהדור לא היה זכאי נהרג בן-כוזיבא על קידוש ה', אך אין לראות בו משיח שקר!
מן העניין לציין שבחלק ד' של ספר החזיונות, החלק האזוטרי ביותר ביומנו של רבי חיים ויטאל, העוסק בדברי האריז"ל על גלגוליו של רבי חיים ויטאל בעצמו (!), תופש רבי עקיבא חלק מרכזי בייחוס הרוחני של רח"ו והוכחה להיותו ראוי להיות משיח בן יוסף. לזיקה בין רבי עקיבא לבן כוזיבא יש איפוא בעבור רח"ו, משמעות מאוד אישית.
ריצ'רד מרכס בספרו על בר-כוכבא (The Image of Bar Kokhba, 1994) מצביע על הקרבה בין עמדת הרמב"ם ועמדת ר' חיים ויטאל. בר-כוכבא איננו משיח שקר. הוא משיח שלא התממש או משיח שלא סיים את מלאכתו, אך יסוד אמיתי עמד בבסיס הופעתו.

ה. בר-כוכבא שב לציון

הנה כי כן, על אף כמה מוקדים קשים של מתקפות, צלח בר-כוכבא את ימי הביניים בשלום, אך אין ספק שתחייתה של הציונות הזריקה לעורקיו דם חיוני וחדש. בסוף המאה ה-19 החלו להתארגן צעירים יהודים במרכז אירופה במועדוני 'בר-כוכבא' בהם עסקו בחיי רוח יהודיים יחד עם פעילות ספורטיבית. המרכז הפעיל ביותר היה בפראג ואליו הצטרף בשנת 1898 ארגון 'בר-כוכבא' בברלין, ובשנת 1901 – בפולין.
בר-כוכבא שימש מקור השראה חיוני למאבק החירות והעצמאות הלאומית, וכמודל לבריאות הגוף המהווה בסיס לחירות ולבריאות הנפש. שירו של לוין קיפניס מ-1930 "איש היה בישראל..." הפך את אגדת האריה של בר-כוכבא לנחלתו של כל ילד ציוני: "כל העם אהב אותו, בר-כוכבא הידד!". שיר בית"ר של ז'בוטינסקי מ-1932 העצים עד מאוד את זכרון בר-כוכבא בעיני חניכי בית"ר והאצ"ל: "למות או לכבוש את ההר – יודפת, מסדה, ביתר".
ממצאי החפירות במדבר יהודה סמוך להקמת המדינה ריגשו את אזרחי המדינה כאשר הפגישו את הרמטכ"ל הראשון (בפועל) של צה"ל, פרופ' יגאל ידין, עם הרמטכ"ל היהודי האחרון מן העת העתיקה. טענתו של רבי עזריה מן האדומים (1513-1578) ששמו האמיתי בר-כוכבא נשתנה לבר-כוזיבא כיוון שכיזב במלחמתו נתבררה סופית כשגויה, עם גילויי האגרות החתומות בשמו "שמעון בר-כוסבא". לכאורה הגיע זמנו של בר-כוכבא לנוח על זרי הדפנה.
אך לא בקלות יתנו היהודים מרגוע לנפילים מן העבר. בשנת 1980 נשא האלוף במיל' פרופ' יהושפט הרכבי הרצאה על לקחי ירמיהו ומרד בר-כוכבא. בהרצאה המפורסמת, שהפכה לימים לחוברת ומאוחר יותר אף לספר ('חזון לא פנטזיה', 1982), טען הרכבי שמרד בר-כוכבא לקה בחוסר ריאליזם מדיני, בתעוזה חלולה של להט-מרד חסר היתכנות ותכנון עתידי, של קנאות שלא היתה משולבת בדיפלומטיה בינלאומית מתאימה. הרכבי לא היסס להטיל על בר-כוכבא את אשמת החורבן הגדול של ארץ יהודה, ואף לבצע את האנאלוגיה הישירה לרצונה של ישראל להאחז בשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים...
בחוברת נגד שפרסם פרופ' ישראל אלדד ('פולמוס: החורבן ולקחיו', 1982), הוא שלל מכל וכל את הערכתו של הרכבי שמדובר היה במרד לא-ריאלי וחסר היתכנות להצלחה, אך בעיקר, חידד את חשיבותם העקרונית של אנשי חזון, שכל מעייניהם בהיפוך ושינוי המציאות לטובה, תוך אי השלמה עם פגמיה, גם כשאלו נראים כבלתי הפיכים לחלוטין בעיני "האדם הסביר".
הערך החינוכי של לימוד ההסטוריה כרוך ביצירת הזדהות עם ארועי וגיבורי העבר, ועל ידי כך, גם עם הערכים שלשמם הם לחמו, ובעבורם מסרו את נפשם. לימוד ההסטוריה חייב להיות ביקורתי, ואין הוא צריך להפוך להגיוגרפיה בנוסח נוצרי, ועם זאת, המפגש עם דמויות הרואיות כמו בר-כוכבא מסוגל להניע ולעורר לעשיה, לפעולה ולגבורת הנפש, החשובות לעיתים עוד יותר מאשר הדיוק ההסטורי בפרטי הארועים. נאה לענין זה לצטט מספר שורות מדבריו החדים והמלוטשים של אלדד (שם, עמ' 85-86):
"אפשר גם לדבר בשם חזון ואי-רציונאליות כערכים יוצרים. קיומו של העם היהודי, קיום של יצירה מתמדת למרות חורבן-מקדש ושואה, ועצם שיבת ציון ומדינת ישראל, הם מעין הוכחה ליחסיות המונחים "מציאות" ו"רציונאליות". קיומנו וגאולתנו מפריכים כל מה שנחשב כמציאותי ורציונאלי... מסתבר שיש גבהים ומעמקים, מהם, רק מהם, מתבאר מהי באמת מציאות ורציונאליות. זהו מעשה מרכבה מורכב מאוד, ממראות וכוחות שמיימיים וארציים, כמראה יחזקאל שידע וגם הבין בחזון עצמות יבשות מאוד... אנחנו בשר ודם, מציאותנו מן האדמה, אך רוח א-להים בנו ליצירה, ולעיצוב, וגם לשינוי המציאות. לא יש מאין, אך היש שלנו רב מאוד, גם הרוח והאמונה שפעלו בלוחמים בימים ההם ובזמן הזה, הם חלק מהיש הזה..."
בהמשך לדברי אלדד אסכם ואחתום: מן הזווית הלאומית, יקרים בעינינו אותם אנשי מעלה שסרבו לקבל את שעבודם ועבדותם של היהודים כעובדה קיימת, והיו נכונים להקריב את הכל כדי ליצור במו ידיהם מציאות חדשה. נכון, כבני אדם אנו פועלים תמיד בתנאים של אי-וודאות, ולא פעם יד-המקרה היא הקובעת האם מהלך התיישבותי, פוליטי או צבאי יצלח או לא. על כך כבר אמר קהלת (ט,יא): "שבתי וראה תחת השמש, כי לא לקלים המרוץ, ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם... כי עת ופגע יקרה את כולם". מאפיין קיומי זה של החיים האנושיים, מטיל אחריות לשיקול דעת וריכוז מיטביים ממי שנוטל על עצמו לנקוט עמדה בשאלות לאומיות. עם זאת, בשאלת השיפוט של גבורי העבר, של עוז רוחם ושל טוהר ליבם, יש בו כדי להבהיר שלא תמיד ההצלחה היא זו שקובעת. תעצומות הנפש לעמוד כנגד המפלצת האימפריאלית ולהכריז על חירותה של ירושלים, הן גילוי נדיר של רוח נשגבה שחזונה ומורשתה לא ישובו ריקם. במובן זה, די לנו להתבונן בעוצמת ההשראה שהעניק בר-כוכבא ללוחמי החירות בדורות התחיה שלנו, בכדי שנחתום עם אצ"ג ונקבע כי "אמת היא תורת בר-כוכבא גם בנפול ביתר".

חלקים ממאמר זה נתפרסמו לראשונה במוסף שבת של מקור ראשון, ה' באב תשע"א, 5.8.11 ובגירסה מורחבת זו בכתב העת בית היוצר, כתב עת למדריכים בירושלים הקדומה, גליון 3, מרץ 2015