עם ישראל? תזכירו לי?

הספר "להמציא אומה" הוא ביטוי חד לפריחתה ולהשתרשותה של התודעה הפוסט-ציונית בקהילה האקדמית בישראל.

לידתה המפתיעה של "האומה הישראלית"

לא מכבר הוציאה האוניברסיטה הפתוחה קובץ מאמרים הנושא את הכותרת 'להמציא אומה' (בעריכת יוסי דהאן והנרי וסרמן). הקורא התמים יתקשה אולי לשער באיזו אומה מדובר, ומשום כך אגלה כבר עתה את הסוד שהוא נחלתם של רוב הכותבים בספר: לפני כמאה שנים הגו קבוצת אינטלקטואלים ועסקנים יהודיים בעלי-אינטרס רעיון, ולפיו ישנה אומה ישראלית הזכאית למדינה משלה בפלשתינה. עד אז, סוברים כותבים אלה, היהודים היו עדה דתית, חסרת עבר פוליטי כאומה ואף חסרת שאיפות פוליטיות עתידיות. תהליך צמיחתה של הלאומיות באירופה של המאה התשע עשרה, הוא שעורר את היהודים להפסיק להתייחס לעצמם כדת בלבד, ולהמציא (!) את ה"אומה הישראלית" כלאום הראוי וזכאי למימוש פוליטי-מדיני.
בניגוד למתינות האקדמית המקובלת, עורכי הספר אינם מסתירים את המגמה החינוכית בקידומה של התובנה המדהימה הזו: "לקרוא תיגר על דבקותם הדביקה של ישראלים כה רבים... בקדמוניותה מימים ימימה של זהותם הלאומית". לדעתם, טוב היו עושים הישראלים "לו הכירו לדעת את המידה שבה זהותם שלהם עצמם... היא פרי המצאה" (עמ' 20). שהרי, כך דהאן ווסרמן, ללא מוטיב ההמצאה קשה להבין כיצד הצליחו ליצור בישראל אומה אחת "מקבוצות שונות כל כך של בני אדם, מארצות שונות ומתרבויות שונות, שהמשותף ביניהן מועט כל כך... מציבור שאין לו לשון משותפת, שהיה מחוסר טריטוריה משותפת במשך דורות ושהוא נטול הסטוריה משותפת". ואולם, בכך אין די, והנה קטע מופתי נוסף מתוך המבוא לספר, "סיבה נוספת לעיסוק האינטנסיבי של התנועה הלאומית היהודית-ציונית... בהמצאתם של סממני לאומיות חדשות לבקרים ועד לעייפה, הוא האופי הבעייתי מבחינה מוסרית של הדרישה המרכזית שלהן לארץ מולדת... בשעה שזו מאוכלסת זה מכבר על ידי בני עם אחר, ולא זו בלבד אלא שעם זה גם יושב ישיבת קבע מזה כשבעים דורות על אותה אדמה, שהיא אדמתו שלו... המקודשת גם על ידו לא פחות משהיא מקודשת על ידי הציונות ומדינת ישראל" (עמ' 27).
האימוץ התמים והמוזר של סדרת מיתוסים לאומיים פלשתינאים, במבוא לספר המתיימר לקרוא תיגר על תקפותם של מיתוסים לאומיים אינו מפתיע לאור העובדה שההסטוריה היא לא הדבר המעניין באמת את העורכים והכותבים של הספר. את זאת נוכל ללמוד למשל מהודאתה המפורשת של יעל זרובבל שמאמרה אודות אגדת תל חי בוחש ובוחש ב"גירסה" ולפיה כשהבין טרומפלדור שהוא עומד למות הפטיר דוקא קללה עסיסית ברוסית. זרובבל מודה שממצאי המחקר ההסטורי מאששים דוקא את "הנוסח המוקדם", אך בכל זאת היא מוצאת את "התגברות הספק לגבי האותנטיות של אמירתו המפורסמת" ואת "התפשטות הגירסה המתחרה" כמענינים במיוחד, באשר הם מצביעים על משבר הערכים בחברה הישראלית ומעידים "על חוסר אמונה בציבור שהסיפור המוגדר כהסטוריה ייתכן". את החידוש ההסטורי קצת קשה למצוא פה, אבל זרובבל כנראה יודעת מה היא שחה כאשר היא מוצאת את הענין "מענין במיוחד".
כך או כך, ההתעלמות הבוטה מההסטוריה העתיקה של העם היהודי, וההתיחסות אל היהודים כאל נטולי הסטוריה משותפת, מעוררים את החשד שדהאן ווסרמן שייכים לקבוצת החוקרים שידיעותיהם אודות דוד המלך מתמצות בהבדלים האסתטיים שבין הפסל של ברניני לזה של מיכלאנג'לו, ואולם, הבנה נאותה של מקור גידולו של הספר הזה תתאפשר רק אם נניח לרגע לאפיגונים שצמחו בערוגה המקומית ונפנה את מבטנו למקורות של צורת מחשבתם אודות לאומים ולאומיות.

עם ישראל כדגם של לאומיות עתיקה

צמיחתו של חקר הלאומיות כתחום מדעי אכן היה כרוך בהתפשטות התפישה שהלאומיות היא תופעה מודרנית. לעומת התפישה שהיתה נחלתם של הוגים וחוקרים רבים במאה התשע עשרה, ולפיה חלוקת האנושות לאומות היא חלוקה טבעית או לכל הפחות חלוקה שנעוצה בהתהוות היסטורית ארוכת שנים, גרסו רבים מחוקרי הלאומיות במאה העשרים שתפישה עצמית זו של חסידי הלאומיות הינה תפישה חסרת בסיס היסטורי. אמנם, כך נטען, האדם תמיד היה יצור חברתי המשתתף בקהילה אתנית ותרבותית, אך לקהילה זו לא היו יומרות פוליטיות. המדינות או האימפריות נוהלו בדרך כלל בידי שושלות ומשפחות מלוכה שהיו קשורות זו לזו בקשרי נישואין וכלל לא ראו את עצמן כנציגות של אומה כלשהיא, ובדרך כלל גם לא נתקיימה אחידות אתנית ותרבותית בתוך הממלכה. אף ההמונים לא ראו מקום לתבוע זהות בין הלאום ליחידה הפוליטית או לדרוש שהשליט יהיה שייך ללאום שלהם. די היה להם בכך שלא היה שליט עריץ, ואף זה בדרך כלל לא היה נתון לבחירתם או להשפעתם. רק בתקופה המודרנית, המשיכו וטענו אותם חוקרים, עלה מושג ה"אומה" או ה"לאום" כישות פוליטית, ישות הקיימת כביכול בנפרד מן המדינה, כאשר האחרונה אמורה להוות מימוש שלה או כלי עזר לביטוי אופיה המיוחד. התאריך של הופעת הלאומיות לפי אסכולה זו, נע בדרך כלל בין מהפכת קרומוול באנגליה של המאה ה-17, המהפכה הצרפתית בשלהי המאה ה-18, והראקציה הלאומית בגרמניה לכיבושי נפוליאון בראשית המאה ה-19.

המעצב העיקרי של תפישה זו אודות המודרניות של הלאומיות הוא חוקר יהודי בשם הנס קוהן (1891-1971), שבספרו עב הכרס "רעיון הלאומיות" (The Idea of Nationalism, 1944) הוא בוחן בפירוט את גלגוליו של רעיון הלאומיות בהסטוריה של אירופה. קוהן איננו מתעלם מגילויי לאומיות חלקיים אצל בודדים או קבוצות במהלך ימי הביניים אך טוען שהרעיונות המרכזיים שהנחו את החשיבה הפוליטית בימי הביניים הושפעו משני מוסדות אנטי-לאומיים בעלי עוצמה: א. האמפריה הרומית, שהיתה כמובן רב-לאומית ובהשראת הפילוסופיה הסטואית הקוסמופוליטית אף הפכה זאת לאידיאל שהתבטא למשל בהענקת אזרחות לכל נתיני האמפריה. ב. הכנסיה הקתולית, שחרתה על דגלה את טשטוש הזהויות הלאומיות בעקבות הכרזתו של פאולוס ולפיה אין הבדל בין יהודי, יווני או בן עם אחר ובלבד שיאמין בבשורה. כאמור, רק באנגליה של המאה ה-17, ובעקבותיה בשאר אירופה, מתעוררת תודעה פוליטית חדשה שמציבה את האומה במרכזה.
ואולם, בתחילת ספרו מקדיש קוהן דיון ארוך לשאלת המקורות העתיקים של אותה תודעה לאומית. וכאן, באופן לא מפתיע, מעמיד קוהן שתי דוגמאות מרכזיות: יוון וישראל. ולא זו בלבד, אם ביוון העתיקה קשה למצוא גיבוש פוליטי משמעותי בין הפולייס (ערי-מדינה) המרובות והמסוכסכות, ועיקר גיבושן הוא תרבותי וסובב סביב המקדש בדלפי, המשחקים האולימפיים המשותפים והלעג לברברים, בישראל הקדומה ניתן למצוא לדעתו דגם הרבה יותר ברור ומובהק לחשיבה המזכירה את הלאומיות המודרנית. על שלוש רגלים עומדת לאומיות עתיקה זו: רעיון העם הנבחר המיוסד על ברית עם הא-ל, התודעה ההסטורית שהתגבשה לראשונה בישראל ואפשרה לבני ישראל לייצר זכרון קולקטיבי משותף שהוא הבסיס ללאומיות, ורעיון המשיחיות והייעוד הלאומי הכרוך בו. גם כאשר מגיע קוהן לדיון בלאומיות באנגליה של המאה ה-17, שהיא לדעתו המקרה הראשון של לאומיות מודרנית, מאריך קוהן בתיאור ההשפעה העצומה ששאבו קרומוול וחבריו למהפכה הפוריטנית, ממודל הלאומיות שמצאו בתנ"ך ובישראל המקראית, ובתיאור נסיונם לזהות את עצמם עם העברים הקדומים.
קוהן ביסס איפוא את התפישה שהלאומיות באירופה שייכת בעיקרה לעידן המודרני, אך לא על חשבון דיון מפורט בשורשיה ובפרט בהשראה שינקה מהלאומיות היהודית הקדומה.

ההמצאה של "המצאת אומה"

בשכבר הימים הבאים הכל נשכח, ואת דיונו המדוד והשקול של קוהן החליפו מספר ספרים שאת נקודת הסיום של קוהן הפכו הם לנקודת פתיחה. הללו כבר לא ראו צורך להתמודד עם גילויי הלאומיות בימי הביניים, והניחו כמובן מאליו שהלאומיות היא ענין מודרני לחלוטין ושקודם למהפכה הצרפתית אף לאום ואף הוגה דעות לא התעניינו בריבונות ובעצמאות לאומית. אחדות החוק והמשטר, כמו גם התפשטות הספרות בשפה האנגלית והגאוה בה באנגליה של ימי הביניים המוקדמים, המרד הסקוטי כנגד האנגלים במאה השלוש עשרה, הגאוה הלאומית סביב הכתר הצרפתי בימי הביניים ודוקטרינת "טוהר הדם" בספרד הנוצרית, לא זכו להתייחסות רצינית מצד "האסכולה המודרניסטית", על אף שהסטוריונים רבים של ימי הביניים דוקא רואים לנכון לראות בכל אלה הופעות שונות של לאומיות.
לשיא האבסורד הגיע הענין עם פרסום ספרו של בנדיקט אנדרסון "קהיליות מדומיינות" (Imagined Communities, 1983), שכפי שמציינים בצדק דהאן ווסרמן, הפך לספר פולחן במחלקות לסוציולוגיה, אנתרופולוגיה ולימודי תרבות. כמיטב הפוליטיקלי-קורקט "שחרר" אנדרסון את המחקר מה"אירופוצנטריזם" ששלט בו עד ימיו, וגילה שהמקור האמיתי למחשבה הלאומית מצוי דוקא באמריקה הלטינית ובמלחמות העצמאות של ונצואלה, פרו, צ'ילה ושאר המדינות שמרדו בין 1810 ל-1824 בכתר הספרדי. לדעתו, באזורים אלו נוצרה תודעה של שיתוף מסוים תחת היחידות הקולוניאליות שיצרו הספרדים, ולאחר שהתגבשו כמדינות לאומיות במלחמות העצמאות שלהן, הועתק הדגם הלאומי ("נשדד" בלשונו של אנדרסון), לאירופה. ודאי תשאלו, והרי המהפכה הצרפתית ארעה כעשרים שנה קודם לכן? והרי בוליבר וסן-מרטין, מנהיגי המרידות באמריקה הלטינית, קיבלו חינוך אירופי והמהפכה הצרפתית היא שהוותה להם מודל ברור? ואף אם נדבר על גירסה "אתנית" של לאומיות (מה שכמובן מופרך לחלוטין בהקשר של אמריקה הלטינית שהיתה תערובת של אינדיאנים, כושים וצאצאי המהגרים הספרדים), המרידות הללו מתרחשות מספר שנים אחר ההתעוררות הלאומית-אתנית בגרמניה, שלוש שנים אחר שפיכטה נואם את נאומיו המפורסמים לאומה הגרמנית? לכך לא תמצאו התייחסות בספרו של אנדרסון ומוטב גם שלא תטרידו אותו בזוטות. העיקר שהשתחררנו מה"אירופוצנטריזם".
מהסטוריונים בעלי זכרון קצר כל כך באמת קשה לצפות להתיחסות לישראל המקראית, למרד המכבים או למרד בר כוכבא. ואכן בדרך כלל חוקרים מהאסכולה המודרניסטית, במידה והם מתייחסים למקרה היהודי-ישראלי, הם נוטים לפטור אותו כלאחר-יד כטרנספורמציה של עדה דתית לתנועה לאומית במהלך המאה ה-19, תוך התעלמות מהתקופות של הריבונות היהודית הקדומה.
לדידם של חוקרים אלו, שאלת המחקר העיקרית בתחום הלאומיות הפכה להיות, מהו הגורם המרכזי לכך שבעת החדשה החלו בני אדם לראות את עצמם חלק מ"לאום", ולתבוע זכויות לעצמאות לאומית. תשובות מגוונות הוצעו על ידם לשאלה זו, ואלו קושרות את הופעת הלאומיות לשינויים רעיוניים, טכנולוגיים, כלכליים, ותרבותיים שהתרחשו בתקופה המודרנית, תוך אימוץ ההנחה שה"אומה" היא מעשה יצירה מודרני - במקרה הטוב, זיוף, מניפולציה והמצאה - במקרה הפחות מוצלח.
אריק הובסבאום, הסטוריון בריטי נודע (שבנוסף לכך הוא גם קומוניסט וגם יהודי במוצאו), הטביע בהקשר לכך את הביטוי "המצאת מסורות", ואף ערך תחת שם זה קובץ מאמרים העוסקים בחשיפת המניפולציות שביסוד המסורות הלאומיות. בספר שערכו, ניסו דהאן ווסרמן (כפי שהם מצהירים במבוא שלהם) ליצור בצלמו ובדמותו של הקובץ של הובסבאום, בהקשר הישראלי.

האוניברסיטה הפתוחה? לא ממש

זהו איפוא הרקע התאורטי העומד ביסוד הקובץ שלפנינו. ואמנם, הספר מיועד בין השאר ללומדי הקורס "סוגיות בחקר הלאומיות" של האוניברסיטה הפתוחה, קורס אותו פיתחו דהאן ווסרמן, ואכן מעניק ללומדיו התוודעות מעמיקה עם אסכולה זו בחקר הלאומיות. על כך יעידו מלבד הקובץ שלפנינו, מהדורות עבריות שהופיעו זה מכבר בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, לשני ספרים בולטים באסכולה זו: ספרו של ארנסט גלנר "לאומים ולאומיות" (1994) וספרו של בנדיקט אנדרסון "קהיליות מדומיינות" (1999).
ואולם, שמא מותר לשאול האם תלמידי האוניברסיטה הפתוחה רשאים לדעת לכל הפחות על קיומה של אסכולה אחרת בחקר הלאומיות? ואכן קיימת אסכולה כזו. קבוצה אחרת של חוקרים, שהבולט בניהם הוא ללא ספק אנתוני סמית, הדגישו את הזיקה והרציפות הבולטות שבין הלאומיות המודרנית לבין הקבוצות האתניות והלאומיות שנתקיימו בימי הביניים ואף קודם לכן. כיצד, שואלים חוקרים אלו, ניתן לתאר את האומות המודרניות כיצירה של העת החדשה ולהתעלם מהעובדה שאותן קהילות עצמן קיימות גם בתקופות קודמות, נושאות במקרים רבים את אותו שם ואת אותו מטען תרבותי וסמבולי? אין בכך כדי לשלול מאפיינים ייחודיים של הלאומיות לפי תנאי הקיום המיוחדים של העת החדשה. גם אין בכך כדי להתעלם מהפריחה המיוחדת של הלאומיות במאה התשע עשרה ושל הצדקת הזכות להגדרה עצמית לאומית במסגרת היחסים הבינלאומיים, בעיקר מאז חוזה ורסאי שנחתם עם סיום מלחמת העולם הראשונה. אך מאידך, לא ניתן להבין את מהלך התפתחותה של הלאומיות המודרנית ולא את עוצמתה מבלי לתת את הדעת לאופי ההמשכי שלה. ושוב, באופן לא מפתיע, הדוגמה הבולטת של חוקרים כמו אנתוני סמית, אדריאן הסטינגז, או סטיבן גרוסבי ללאומיות עתיקה ששמרה על רציפות תרבותית מהעת העתיקה ועד ימינו היא כמובן עם ישראל.
התעלמותם הכמעט-מוחלטת של דהאן ווסרמן מהאסכולה החולקת במסגרת הקורס שפיתחו היא בראש ובראשונה כשל ביעד של קורס כזה להציע לתלמידיו את מנעד העמדות המצויות במחקר ביחס לנושא הנדון. אך בנידון דידן הדבר חמור שבעתיים. ברשלנות מתמיהה הם מיישמים על המקרה הישראלי דוקא את התובנות של האסכולה המודרניסטית, על אף שהוא מהווה מקרה בולט של חריגה מהדגם שהם מציגים. דומה שאין ראיה יותר טובה לכך מהעובדה שהיא הדוגמה השכיחה ביותר המועלית בפי מתנגדיה של אסכולה זו. אמנם כן, אי אפשר לשלול לחלוטין את החלקים המחודשים בלאומיות היהודית המודרנית, אך ההמשכיות וההשענות על העבר היהודי - בפרט על התקופות של הקיום היהודי כאומה פוליטית - והערגה והכיסופים לשוב ולהתקיים כאומה בארץ ישראל, מסבירים את הסיפור המיוחד של תקומת העם היהודי בארץ ישראל ביתר הצלחה מאשר התאוריות על "המצאת מסורות".

גיוס מאולץ

הקורא בספרם של דהאן ווסרמן, ימצא בו ללא ספק כמה תובנות מעניינות: מאמר על תהליך עיברות שמות מקומות ערביים בתקופת ראשית המדינה, יחד עם מאמר השוחט את פרת "החצאית הסקוטית" ועוקב אחר צמיחתו של הסמל במאה השמונה עשרה. אכן, ביחס לתנועות לאומיות מסוימות האסכולה המודרניסטית היא בעלת כח הסברי לא מבוטל, ועל מנת להווכח בכך די במחשבה חטופה אודות מדינות בעולם השלישי שייצרו את הלאומיות שלהן במאה העשרים על פי חיתוכי הגבול האקראיים שביצעו עבורן המעצמות הקולוניאליות. עם זאת, הספר בכללו הוא נסיון מאולץ ומגויס להחיל את תובנותיה של אסכולה זו על המקרה היהודי-ישראלי. יתירה מזו, הוא ביטוי חד למגמה של פריחתה והשתרשותה של התודעה הפוסט-ציונית בקהילה האקדמית בישראל, מגמה שצריכה להדאיג את כל מי שמדינת היהודים עודנה יקרה ללבו.

המאמר התפרסם במוסף שבת של מקור ראשון

תגובות

אין תגובות

הוסיפו תגובה