הפוליטיקאים רק מתווכים לציבור את הרעיונות של האינטלקטואלים.
הפקת לקחים בחברה
מפורסמת הקביעה שהלקח העיקרי שניתן ללמוד מן ההיסטוריה הוא, שבני אדם אינם לומדים ממנה דבר. חשיבות הלימוד מן העבר באה לידי ביטוי באפשרות לסקור בצורה רחבה ומקיפה מציאויות קודמות שבהן בני האדם התעמתו עם מצבים שונים ומגוונים וביכולת להפיק לקחים מהתוצאות של המצבים הללו בכדי להביא למציאות חברתית ואנושית טובה יותר.
למרות זאת, מעטות החברות המקדישות זמן רב ומשאבים משמעותיים ללימוד לקחי העבר באופן יסודי. גם כאשר מתרחש מחקר כזה, הוא מתמקד בדרך כלל במאורע מאוד מוגדר, כמו למשל ועדת החקירה למלחמת לבנון השנייה שפעלה במקום מסוים ולאורך זמן יחסית קצר. לעומת זאת, שאלות יסוד של האדם והחברה אינן זוכות בדרך כלל למחקר ולהתייחסות רציניים ומעמיקים. שאלות כמו מהות האדם, המבנה החברתי, האינטראקציה בין הכוחות השונים בחברה, התנהגות המוסדות השלטוניים השונים וכו' הן שאלות גדולות ומורכבות שמחקרן דורש התמדה וריכוז מוחלטים. המניעה מהעמקה כזו נובעת בעיקר מהקושי הנפשי בעצירת החיים וההווה ובהתרכזות מוחלטת במאורעות העבר, תוך כדי מעין יציאה מן המציאות הקיימת ובחינה שלה בצורה ביקורתית מבחוץ וללא תלות בה. למרות הקושי, התעלמות מלקחי העבר ומהצורך לבחון אותם בעין ביקורתית, עלולה להביא את האדם בפרט ואת החברה בכלל לכישלונות צורבים שבהם כבר נכשלו בעבר.
מעמד האינטלקטואל
האם קיימים בכל זאת גורמים בחברה העוסקים במחקר ובלימוד של מושגי היסוד של האדם והחברה? כנראה שתפקיד חשוב זה מתבצע על ידי האינטלקטואלים או אנשי הרוח. בכל חברה, ואפילו הפרימיטיבית ביותר, ישנה קבוצה כזאת. האינטלקטואלים הם אלו העוסקים במציאות העבר וההווה ובעיצוב דגמים מושגיים למציאות בכל תחומיה תוך כדי התמודדות עם שאלות היסוד של האדם והחברה.
ניתן להמשיל אינטלקטואל לרופא. בדומה לרופא, גם האינטלקטואל נותן דיאגנוזה על מצבה של החברה, וממליץ על טיפול על מנת להביא להבראתה. הטיפול כולל כמובן אימוץ מודלים ומושגים שהוא יוצר בעבורה.
בעבר, מילאו את התפקיד הזה אנשי דת ופילוסופים. כיום, נתן למצוא את האינטלקטואלים בעיקר במוסדות האקדמיים, אך לא נכונה הקביעה כי כל האקדמיים הם אינטלקטואליים, וכמובן שישנם אינטלקטואלים שמקום מושבם איננו באקדמיה. יש לציין שעיסוק אינטלקטואלי איננו מצטמצם לנושא מסוים, אלא הוא כולל את כל התחומים המרכיבים את המציאות האנושית, הערכית והחברתית, כהיסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה ואפילו מתמטיקה (בהיותה כלי מדעי לבחינת תהליכים מבחינה סטטיסטית).
מיהו אינטלקטואל?
האינטלקטואל האמיתי מרגיש צורך לעסוק ברעיונות גדולים המרוחקים מהאינטרסים הצרים של בני האדם, מתוך משיכה להבנה של מושגי יסוד כמו מהות האדם, הסביבה, החברה, התודעה, ההכרה, האינטראקציה ביניהם וכדומה.
התכונות המאפיינות ביותר את האינטלקטואל הן היכולת לחשוב מתוך עמדה נפשית של חופש, היכולת להגדיר מושגים ורעיונות ללא תלות במושגים הקיימים והכישרון לפתח מושגים חדשים שאינם מוכרים במציאות העכשווית. אמנם גם האינטלקטואלים נולדים לתוך סביבה מסוימת בעלת מושגים מקובעים, אך לאינטלקטואל היכולת במידה רבה להשתחרר מהמושגים הללו בעיקר משום שהוא מודע יותר להשפעתם. הוא מסוגל לשפוט את המושגים, התכנים והרעיונות שהסביבה משתמשת בהם, ולקבוע אם הם ראויים או בלתי ראויים. כמובן שיכולת נדירה זו דורשת כישורים מיוחדים וידע נרחב.
מהפכנות ומהפכה
קבוצת האינטלקטואלים היא אמנם קטנה מאוד מבחינת כמותה, אך גדולה מאוד מבחינת ההשפעה האדירה שיש לה על החברה. כאמור, בעיני האינטלקטואל ערך חירות המחשבה הוא ערך עליון, החופש המחשבתי הוא התשתית של האינטלקטואל. עמדת החירות כלפי מציאות העבר וההווה והיכולת לייצר מושגים ומודלים מקוריים מאפשרות לאינטלקטואלים לגרום למהפכה של ממש בחברה. העבר וההווה נעשים חומרי גלם לבניית דבר חדש. זוהי מהפכה.
ואכן, כל מהפכה ציבורית בהיסטוריה החלה מקבוצת אינטלקטואלים קטנה שהתסיסה את החברה בצורך ליצור שינוי. גם כאשר בני אדם סבלו ממבנה חברתי מסוים, הם האמינו שזה הוא דרכו של עולם ולא העלו על דעתם אפשרות אחרת. האינטלקטואלים לעומת זאת הבינו שלא כך צריך להיות. הם פתחו את עיניהם של הסובלים ביצירת דגמים מושגיים חדשים, ודרכם קידמו את המהפכה. כך קרה במהפכה הצרפתית ובכל המהפכות האחרות. אמנם תמיד היו מרידות בחברה, אך מהפכה יכולה להיווצר רק אם מוצעת חלופה, ובמרד לא קיים רעיון חלופי לסדר חדש. במרידות הגדולות ברוסיה של הקוז'קים נגד השלטון, קצרו המורדים מספר רב של הצלחות, אך בסופו של דבר לא השפיעו על סדרי החברה והשלטון, מכיוון שלא שינו את הקונספציות הקיימות ולא יצרו דגם חברתי חדש. בנוסף, רק אינטלקטואלים מסוגלים לקדם את החברה לכיוונים חיוביים, משום שבמקום שהאינטלקט איננו הבסיס להבנה, לא ניתן לשפוט בין מצבים טובים יותר וטובים פחות.
מתווכים
המרחק בין האינטלקטואלים לשאר החברה רב. בזמן שהאינטלקטואל עסוק בבחינה ביקורתית וביצירה של מושגי יסוד, שאר החברה מסתפקת בחשיבה לפי מושגים קיימים. הפער בין שפת האינטלקטואלים לשפת החברה מחייב את האינטלקטואלים להשתמש ב"מתווכים" על מנת להמיר את רעיונותיהם לשפה שתתקבל על הציבור. בעידן המודרני כוללים המתווכים את אנשי התקשורת, שופטים, אומנים, פוליטיקאים ועוד. פעולת התיווך נעשית על ידי שימוש במושגים מקובלים ובגירויים מתאימים. בצורה כזאת נוצר תהליך שבו האינטלקטואל יוצר דגמים ומושגים, והמתווך המושפע משפת האינטלקטואלים מעביר אותם לציבור הרחב בעזרת כישרונו להפוך מושג מורכב לרעיון פשוט.
אמנם לעתים רחוקות מתברג אינטלקטואל לתוך מערכת שלטונית מתווכת. פרופ' אהרון ברק הוא דוגמה נדירה למצב כזה. פרופ' ברק יצר מושגים חדשים לחברה דווקא מתוך עיסוק מתמיד במציאות הקיימת. לא יהיה זה בלתי סביר לקבוע שאלמלא היה מתמנה פרופ' ברק לשופט, השפעתו על מערכת המשפט בפרט והחברה בכלל הייתה רבה עוד יותר.
אינטלקטואלים ביהדות
משום שהאליטה האינטלקטואלית משתמשת במתווכים לקידום רעיונותיה, קורה לפעמים שקבוצה זו אינה לוקחת אחריות על מעשיה ומאשימה את המתווכים בכישלונותיה. מכאן נובע הצורך והחשיבות בהגדרת התפקידים ותחומי האחריות של כל הכוחות הפועלים בחברה. הזכויות הרבות שמהן נהנים האינטלקטואלים מתוקף מעמדם בחברה, מחייבות הטלת חובות נוספות עליהם, כולל חובות אישיות מוסריות. בחברה יהודית שבה בעל מעמד נותן דין וחשבון לא רק כלפי המוסדות והציבור אלא גם כלפי שמיא, מקבל החלטות וקל וחומר יוצר החלטות חייב לחשוב בזהירות רבה לפני שהוא מוציא מעשה או יצירה מתחת ידו.
המערכת המייצגת את האינטלקט ביהדות היא הסנהדרין. על מנת לשמור על חירות המחשבה של חבריה, מציבה התורה מגבלות אישיותיות וערכיות על המועמדים לשירות בה. בין היתר, חייבים הם להיות שונאי בצע, על מנת לשמור על שיקול דעתם הטהור. בחברה יהודית קיימת גם כן סכנה שהפולחן הדתי יבוא על חשבון עקרונות האמונה. על זה כבר אמר הנביא בשם ריבונו של עולם "למה לי רוב זבחיכם". מסיבה זו נותנת התורה הדרכות מוסריות רבות למי שקיבל מבורא העולם את הכישרון להנהיג וליצור רעיונות וממילא להשפיע על המציאות, כך שלא ישתמש במעמדו כקרדום לחפור בו.
מדינת ישראל כיום
כאמור, האינטלקטואל דומה לרופא שלא רק נותן דיאגנוזה אלא גם תחזית וצורת טיפול. בעידן הרפואה הפרימיטיבית "זכו" החולים לטיפול רפואי קלוקל, סבלו ייסורים נוראיים ואף מתו כתוצאה מהוראות הרופאים. לעתים הקיזו הרופאים את דמם של הפציינטים, האכילו אותם בפנינים טחונות ובכספית וכדו', ובכל זאת נזקקה החברה לרופאים. ללמדך, שגם כאשר הרופא נכשל בתפקידו לרפא, עדיין יזכה לפניות מהציבור כאשר זוהי האפשרות הקיימת היחידה.
במדינת ישראל ניתן לקבוע בוודאות די גמורה שרוב הציבור איננו שותף, מבחינה רגשית לפחות, למטרות של ציבור האינטלקטואלים בישראל. רוב הציבור אינו רוצה מדינה ערבית נוספת, ורוב הציבור אינו מעוניין בפיוס שכזה. הבעיה היא שלא קיימת אלטרנטיבה אינטלקטואלית ואופק תרבותי ורוחני חלופי, ולכן הציבור בלית ברירה נאלץ לקבל את המודלים והמושגים הקיימים. מה שנשאר לציבור הוא רק להחליט איך להתמודד עם השלכותיהם. התהליך הזה, שבו מצד אחד הציבור דוחה את האינטלקטואלים והללו מאוכזבים מהציבור שאינו מקבל את הרעיונות שלהם, ומצד שני נאלץ הציבור בלית ברירה להמשיך ולקחת את התרופות של האנשים הללו, מתרחש כבר עשרות שנים ומוביל למבוי סתום.
הפתרון היחיד לתסבוכת הזו הוא ליצור שכבה אינטלקטואלית חלופית שתייצר אופק אחר לציבור היהודי במדינת ישראל.
