התורה מצפה מהעניים להיות אקטיביים באסיפת התבואה.
מזה אלפי שנים עוסקים הפילוסופים בניסיון לגבש עמדה ביחס לשאלות המתעוררות מקיומם של פערים כלכליים בחברה: מה מעמדו של הקניין הפרטי, כיצד יש לחלק את העוגה הכלכלית בחברה, מה האחריות של החברה כלפי החלשים שבתוכה, מהו האחריות של החלש כלפי עצמו ועוד. בשונה מכמה מגמות במחשבה הכלכלית המודרנית, הנוטות לבחון רעיונות כלכליים בעיניים תועלתניות, ניתן גם לקיים דיון בשאלות אלו מנקודת המבט של שיקולי מוסר וצדק. בשאלה של חלוקת ההון בחברה למשל, היו כאלו שנטו לחשוב כי מן הצדק יש לתת לכל אדם את הרשות לצבור הון ככל שיעלה על רוחו. אחרים סברו שדווקא הצדק הוא שדורש התערבות במערכת הכלכלית וחלוקת המשאבים הכלכליים באופן שוויוני, או לחלופין לפי מפתח של תרומה לחברה.
דווקא משום שסוגיות אלו הן בעיקר ערכיות, היה ניתן לצפות להתייחסות ענפה להן בספרות היהודית. דא עקא, הואיל והיהודים לא נדרשו בגלות לקבוע נורמות לניהול מערכות כלכליות וחברתיות, לא ניתן למצוא דיון מקיף, שיטתי ומסודר בשאלות אלו בספרות של מחשבת ישראל. מכאן נובע הקושי בהגדרה ברורה של דעת היהדות בסוגיות אלו. יחד עם זאת, בתורה מופיעות מצוות רבות העוסקות בדרך חלוקת העושר בחברה. מצוות לקט שכחה ופאה למשל, עוסקות בדאגה לתזונת הנזקקים. מצוות התרומות והמעשרות דואגות גם כן לנזקקים (מעשר עני), ובעיקר מאפשרות לכוהנים וללווים להתרכז בעבודתם הרוחנית מבלי להזדקק לצורכי פרנסתם. איסור ההלוואה בריבית מגן על אלו הזקוקים לנזילות כלכלית, ושמיטת כספים מגנה על אלו שאינם יכולים לעמוד בהחזר ההלוואה. מצוות היובל מארגנת מחדש את חלוקת משאבי הייצור – הקרקע וכוח העבודה – ועוד ועוד. ממצוות אלו ומאחרות, ניתן ללמוד לא מעט על הגישה היהודית לניהול חברה צודקת. אם נבקש למפות את המצוות החברתיות הרבות והמגוונות שיש בתורה ולחלץ מתוכן את עקרונות-העל, יעלו בידינו חמישה עקרונות מרכזיים:
מיסוד בחוק של המנגנונים החלוקתיים – בעת העתיקה היה מקובל כי ההסדרים החברתיים נתונים להחלטתו הבלעדית של המלך או של השליט, והללו היו בדרך כלל מנצלים זאת להעצמת כוחם ולשמירה על שלטונם. באופן דומה, לעתים ממשלות בהווה מנצלות מנגנונים חלוקתיים כדי לזכות ברווח פוליטי (כלכלת בחירות). החידוש הראשון שהביאה התורה לפולמוס החברתי, נעוץ בבחירתה של התורה למסד את המנגנונים החלוקתיים בתוך מערכת החוק, כלומר במצוות התורה, באופן המפקיע מידי השליט את הסמכות להורות על אופני הפעלתם. כך מבטיחה התורה, כי הפעולות החברתיות ייעשו באופן תמידי ולמען השכבות החלשות, בלא תלות באינטרסים של השלטון הקיים.
אחריות אישית – בעולם הקדום הדאגה לחלשים בחברה הייתה באחריותו של המלך או של השליט ובמימונם. מצוות כשמיטת כספים, תרומות ומעשרות ועוד הן דוגמה לחידושה של התורה, כי האחריות לשלומו הכלכלי של הזולת היא באחריותו האישית של כל אחד מבני החברה, בלא התיווך של גורמים שלטוניים.
שיקום העני בצד קיומו – ניתן לחלק את הפרקטיקות החברתיות המופיעות בתורה לשתי קבוצות. הקבוצה האחת עוסקת במתן עזרה לחלש במלחמת ההישרדות היומיומית שלו ללא תמורה מצדו, אך לא מעבר לכך. פרקטיקות אלו כוללות את התרומות והמעשרות, לקט שכחה ופאה, שביתה ממלאכה בשבת ועוד. אלו מצוות ללא אופק; הן לא מיועדות לעזור לחלשים בטווח הארוך והן אינן נותנות להם תקווה לעתיד. תפקידן העיקרי בהבטחת הישרדותם היומיומית של החלשים. בקבוצה השנייה נמצא מצוות בעלות אופק ראייה רחוק יותר שנועדו לבצע מהפכה חברתית ולאפשר לעני להשתקם ולעבור שינוי. כך למשל משתחררים העבדים באופן אוטומטי לאחר שש שנות עבדות ובשנת היובל, ומקבלים הזדמנות ליצור לעצמם אופק חדש ומציאות אחרת. האיסור לסרב לבקשת הלוואה מאפשר לכל אדם הזקוק לתזרים מזומנים לקבל הלוואה על מנת לשקם את מצבו הכלכלי. התורה דואגת לצרכיו של החלש ביום יום, אך במקביל מנסה לעזור לו לצאת ממעגל הנזקקים ולהתפרנס בעצמו בכבוד.
אחריות הנזקק למצבו – התורה איננה מעוניינת להנציח נזקקים כרוניים הנסמכים תמיד על כספיהם של העשירים. מצוות התורה מטילות על הנזקק את האחריות למצבו לא פחות מאשר על בעלי הממון. גם כאשר החברה נדרשת לעזור לנזקקים, הנזקק איננו פטור מעבודה ומאמץ. כך למשל במצוות לקט שכחה ופאה העני איננו עומד בפתח השדה ומקבל את התבואה, אלא עליו להיות אקטיבי ולאסוף אותה בעצמו. גם המשאבים הכלכליים החוזרים לבעליהם המקוריים בשנת היובל, הם כאלו אשר מצריכים עבודה על מנת להפיק מהם תמורה (קרקעות). הכסף והזהב והצאן והבקר אינם נכללים במצוות היובל. כך העני אינו נהנה מסיפוק מיידי אלא רק מקבל את ההזדמנות לייצר בעצמו. בהקשר זה יש לזכור שמנגנון הצדקה היהודי התפתח רק בתקופת בית שני. התורה אינה מעודדת מתן צדקה, ומעדיפה שהנזקק ילווה כסף על מנת להחזירו למעגל הפרנסה. מצוות שמיטת כספים נועדה לעזור לנזקק שלא הצליח בפרנסתו ונאלץ להחזיר את הלוואותיו לנושים, אך גם כאן מדובר במנגנון מחזורי הפועל רק פעם בשבע שנים. בין כל שמיטה ושמיטה נדרש העני לדאוג לפרנסתו.
ריבוד חברתי – כאמור, התורה דואגת לאינטרסים של ה"שכבות החלשות" בעזרת המצוות ה"חברתיות" שבה. ברם ניכר שהתורה אינה מבקשת לעשות זאת תוך כדי מחיקה של שכבת העשירים בחברה. יתירה מכך, המנגנונים החברתיים השונים נועדו להעניק סיוע לחלשים, אולם ניכר שהם אינם מתיימרים לקרב את החברה למצב שוויוני. נראה שהתורה מכירה בלגיטימיות קיומם של פערים חברתיים ואיננה מבקשת ליצור חברה שוויונית אוטופית. ממילא, התורה איננה פוסלת צבירת הון, אך מאידך היא דורשת מהעשיר להיות רגיש כלפי צרכיו של העני. ביובל אמנם כל הקרקעות חוזרות לבעליהן המקוריים, אך הקרקעות הן רק חלק מההון החברתי, ובנוסף הן אינן מחולקות באופן שוויוני אלא לפי מפתח משפחתי. היובל אמנם יקדם את העני אך אין התחייבות לשוויון מלא או חלקי.
כאמור, מסקירה בסיסית של מצוות התורה, ניתן לקבל מושג ראשוני לגבי העקרונות המנחים את התפיסה החברתית שאליה שואפת התורה. יחד עם זאת, על מנת לפתח מנגנונים ומודלים חברתיים וכלכליים הישימים בחברה מודרנית, נדרש עוד מחקר מעמיק ורציני בנושא.
