הפגנה אנטי ישראלית ואנטי יהודית באירופה.
בשנת 1947 תמכו רוב מדינות אירופה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, והצביעו בעד "תכנית החלוקה" של האו"ם. ברור שלתמיכת האירופאים היה משקל רב בתהליך שהוביל להקמת מדינת ישראל.
מאז אותה החלטה היסטורית חלה הידרדרות מתמדת ביחס האירופי כלפי מדינת ישראל, במיוחד בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי. בשנים האחרונות נושבת רוח ביקורתית עזה ביותר מכיוונה של אירופה, שלעתים נושאת אופי אנטישמי ממש. האווירה האנטי-ישראלית באירופה מתחזקת למרות היחסים הכלכליים המצוינים בין מדינת ישראל לאיחוד האירופי. מי שמוביל את הקו העוין הזה היא צרפת, ולפעמים גם אירלנד וספרד.
ניתן לזהות סימנים ראשונים של שינוי יחס מצד אירופה כבר באמצע שנות ה-70. מאז מלחמת העצמאות, וביתר שאת לאחר מלחמת ששת הימים, התעסקה אירופה במה שהיא כינתה "בעיית הפליטים". ב-1974 כבר החלו לדבר באירופה על הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני, וב-1977 התקיימה ועידת לונדון שבה קבעו האירופים שלב הסכסוך באזור הוא היעדר מולדת לעם הפלסטיני. ההידרדרות נמשכה כאשר ב-1980 גינה האו"ם את סיפוח ירושלים על ידי מדינת ישראל. כל המדינות הצביעו בעד הגינוי (כמובן שעד ליום זה, אף מדינה אירופית אינה מכירה בירושלים כבירתה הלגיטימית של מדינת ישראל).
אך ההידרדרות החמורה ביותר מתרחשת בעשור האחרון. לפני מספר שנים ערך האיחוד האירופי סקר (יורו ברומטר) בקרב אזרחי האיחוד. מהסקר עלה שיותר ממחצית האירופאים סבורים שישראל מסוכנת לשלום העולם יותר מאיראן, צפון-קוריאה ופקיסטן. ארגון יהודי למלחמה באנטישמיות ערך גם הוא סקר לבדיקת מצב האנטישמיות באירופה. נמצא, שבכל מדינות אירופה קיימות תופעות אנטישמיות לא מבוטלות. גם המרכזיות שמייחסים האירופים לקונפליקט במזרח התיכון לעומת שאר הקונפליקטים בעולם, מעלה חשש ליחס אנטישמי. לכאורה היה ניתן לצפות שבעקבות הכרזת הכנסייה המסירה מן היהודים את האחריות לרצח ישו, ולאחר התגבור המשמעותי של לימודי השואה במערכת החינוך האירופית, ממדי התופעות האנטישמיות יצטמצמו. בפועל מתרחש תהליך הפוך, כאשר ניתן לראות שהאירופים משתמשים בלימוד השואה על מנת לנגח את היהודים על יחסם ל"פלשתינאים", בטענה שהיחס היהודי למיעוט ה"פלשתיני" דומה ליחס של הגרמנים ליהודים. המוטיב הזה, ההופך למרכזי ביותר, הוביל קבוצת בישופים גרמניים למשל, להשוות את גדר ההפרדה לחומת גטו ורשה.
עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים
ישנן מספר זוויות להבנת היחס העוין של אירופה לישראל:
א. זווית מטאפיזית – "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב", כלומר, האנטישמיות היא תופעה בלתי רציונאלית הטבועה באירופאים. לזווית זאת שורשים עמוקים בהוויה התיאולוגית הנוצרית. אף שלעולם לא יודו בזאת, האירופאים רואים את הייעוד ההיסטורי של היהודים להיות עם מפוזר בין האומות, קרבן ומיעוט נרדף. מבחינה זאת, האירופים אינם מצליחים לקבל את דרישת היהודים לכינון מדינה. מעניין שלאחר מלחמת המפרץ זכתה מדינת ישראל לעדנה באירופה, משום שהיא מילאה את ייעודה כקרבן, כשהיא סופגת מכות מעיראק מבלי להגיב. דווקא כאשר ישראל מגינה על עצמה ועומדת על האינטרסים שלה, היא זוכה ליחס צונן מכיוון אירופה.
לזווית המטאפיזית תוצאה נוספת. בנאום שנשא בכנסת נשיא הפרלמנט האירופי הנס-גרט פוטרינג בשנת 2007, הדגיש פוטרינג שעל ישראל לחתור לסיום הסכסוך באזור על בסיס הערך היהודי והנוצרי של "תיקון עולם". היוצא מדבריו של פוטרינג הוא שהאחריות להבאת השלום באזור מוטלת על היהודים, בזמן שמהערבים לא נדרש מאומה. ממילא, הערבים נשפטים באמות מידה נמוכות משל היהודים.
ב. זווית ריאל-פוליטית – נושאים בעלי משמעות כלכלית ולעתים קיומית לחברה באירופה, כגון בעיית האנרגיה והסחר עם המזרח התיכון, משחקים תפקיד חשוב ביותר ביחס של אירופה לישראל. כידוע, גורמים ערביים ואסלאמיים מחזיקים באחוז גדול מאוד של מקורות אנרגיה חשובים (נפט, גז ועוד). הביקוש האדיר לאנרגיה יצר תלות של החברה המערבית כולה במדינות המחזיקות באותם מקורות אנרגיה. ברור אם כן, שביחסם לעימות במזרח התיכון שיקול האנרגיה מניע את ההתנהגות האירופית. כמובן שגם שיקולים של סחר ויצוא למדינות ערב, שלהן כוח קניה עצום, משפיעים על העמדה האירופית.
ג. זווית היסטוריוסופית – לאחר מלחמת העולם השנייה חלה ריאקציה חזקה באירופה ביחס למושג "לאום". הלאומנות שהובילה לסכסוכים עקובים מדם הפכה למושג מוקצה בקרב האירופים. כיום מדגישים האירופים את העדפתם לערכי שלום ואחווה עולמיים על פני לאומיות. לעומתם, היהודים אינם מסתירים את העובדה שמדינת ישראל היא מדינת לאום המבוססת על טריטוריה מסוימת. הדגשת הפן הלאומי בסכסוך מזכירה לאירופה את עברה האפל הלאומני, ולכן גורמת לכעס אדיר על ישראל. בהקשר הזה מתעקשים האירופים גם להתעלם מהקשר העמוק של האסלאם לסכסוך.
הפתרון: הסברה ברורה וחד משמעית
מכל האמור עולה, שמבחינת אירופה מדינת ישראל היא מדינה על תנאי, שהתנאי לקיומה משתנה מעת לעת.
נשאלת השאלה, מה ניתן לעשות על מנת להיאבק ברוח העוינת הנושבת מכיוונה של אירופה. לשאלה זו מספר תשובות. מבחינה תודעתית, הסברה נכונה יכולה למנוע סחף אנטישמי ואנטי ישראל בדעת הקהל באירופה. למרות מה שתואר יש לנו ידידים רבים באירופה הרוצים לקדם את העמדה הישראלית ומאוכזבים מכך שמדינת ישראל איננה מקדמת אותה מספיק. אלו האמונים על ההסברה הישראלית בחו"ל פשוט אינם מתפקדים. לתוך הוואקום התודעתי הזה, נכנס הנרטיב הפלסטיני שהוא גם הרבה יותר קליט ופשוט להעברה. הגורמים האנטי-ישראלים יודעים זאת היטב ומנצלים את המצב לקידום עמדותיהם ולהפצתן.
מדינת ישראל חייבת לייצר קו הסברתי ברור המשלב טענות אידיאולוגיות וטענות פרגמטיות עם איזון נכון ביניהם. כחלק חשוב של קו הסברה כזה, ההסברה הישראלית חייבת לייצר קווים אדומים שמהם היא לא מוכנה לסגת באף מחיר, והם בבחינת "ייהרג ואל יעבור".
