המרפא לתחלואיה של מדינת ישראל אינו יכול להיות רק תיקון שטחי, כמו למשל איוש המערכת הקיימת באנשים יותר "ימניים". התיקון הדרוש צריך להיות שווה בעוצמתו אל השבר והחולי, או עולה עליהם.

למצבה של מדינת ישראל אין דומה בעולם ובהיסטוריה. האיומים הפועלים מולה מבחוץ הם טוטליים, וגם כוחות ההרס העצמי הפועלים בה מבפנים מגיעים כיום עד להרס עצמי מוחלט. 

ובל נשכח שהמדינה הזאת היא תוצאה של היסטוריה שאין דומה לה. אין דומה לה מבחינת החורבנות, הגלויות, הרדיפות ולבסוף השואה, אבל אין דומה לה גם מבחינת הבשורה, ההבטחה, כוחות היצירה, ההתחדשות והשרידה. זוהי היסטוריה של עם אשר הוא מהקטנים בעמי תבל, ומצד שני בעל השפעה אוניברסלית, נערץ ושנוא, מועלה על נס ומוכחש טוטלית.  

*** 

מדינת ישראל אינה יכולה להתעלם מכך שהיא מדינתו של עם, שהוא הנושא התגלות א-לוהית יחידה וייחודית – הכוללת חזון ייחודי של ממלכה.   

החזון, "פרשת המלך" בספר דברים (יז, יד),  פותח במילים אלה:  

והיה כי תבוא אל הארץ... 

ואמרת: אשימה עלי מלך 

ככל הגויים אשר סביבותי  -  

שום תשים עליך מלך 

אשר יבחר ד' א-לוהיך בו...  

במלים הספורות האלה כבר נתון כל החידוש, ומאידך כל הקושי שבמדינה היהודית: ההשראה והדחיפה הראשונה לרצון במלוכה הוא תמיד המלכות הטבעית של העמים שמסביב, שהם, מצידם, מקימים ומקיימים מלכויות בכעין כישרון טבעי. אבל מכאן ואילך מתחיל ייחודה של הממלכה היהודית.  

מינוי מלך, למרות החששות מפני מוסד המלכות ומפני ההשחתה הכרוכה בו, הוא מצווה ("שום תשים"), אבל הוא מותנה בכמה תנאים: מצד אחד הבשלת רצון העם למלכות ("ואמרת: אשימה עלי מלך"), ומצד שני רצון ד' בו ("אשר יבחר ד' א-לוהיך בו"). כאן מופיעות שלש הסתייגויות: לא ירבה לו סוסים (יסוד הכוח), וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד (יסוד השפע), וכן לא ירבה לו נשים (יסוד המשיכה הארוטית המלווה תמיד כוח ועושר, והמצורף ליסוד הפאר והיופי המלווה את מוסד המלכות).  

כלומר: מדובר באופן מיוחד של מלכות, שאינה מתפתה לשלושת הכוחות החזקים ביותר הפועלים בשלטון: כוח, כסף ויופי. אופן זה של מלכות הופך את העוצמה, את העושר ואת היופי להיות משרתים של ייעוד גבוה מזה: להיות ביטוי של המלכות העליונה, מלכותו של הבורא. משום כך נאמר בהמשך: "והיה כשבתו על כסא מלכותו, וכתב לו את משנה ספר התורה הזאת... והיתה עמו... למען יאריך ימים על ממלכתו...". 

*** 

האם אפשר לקחת את הפסוקים האלה של ספר דברים כנקודת מוצא לחזון של מדינה יהודית בימינו?  

ובכן, ראשית כול צריך להבין ולדעת במה נשתנו ימינו מאותם ימים אשר בהם ובלשונם ניתן הציווי הזה.  

ראשית כול וחשוב מכול: עברנו היסטוריה ארוכה, שעיקרה הוא הבשלת האדם האוטונומי והעצמאי. מהלך זה התחיל ביוון העתיקה, ושם גם התבטא במשטר הדמוקרטי האתונאי. לאחר ימי ביניים נמשך המהלך בזמן החדש, שבו יצא האדם לחירות ועמד ברשות עצמו, כשהוא רואה את עצמו כמקור לכל הערכים - וגם לסמכות השלטונית. כך נוסדו מוסדות השלטון המערביים בימינו, שמקור סמכותם אינו עוד האלוהים אלא העם, והאזרח הוא מקור הריבונות.  

על פי זה נראה שאין כיום שום מקום לחזון המדינה היהודית הנבואית. הרי התנאי היסודי לשלטון אינו מתקיים: הסכמה רחבה על מדינה בעלת אוריינטציה דתית.  אוריינטציה דתית ומדינת האדם האוטונומי נראים כהפכים גמורים שאינם מתיישבים זה עם זה.  

*** 

אבל לא כן הדבר. התורה איננה אויבת לאדם האוטונומי, אלא היא מגדלת ומצמיחה אותו. גם בעמים וגם בישראל רצון הבורא הוא לברוא אדם ולהביא אותו לדרגת בן-ברית ובן-שיח לבורא. את כל התפתחות האוטונומיה של האדם עלינו לראות כמהלך השגחתי. ולא רק במערב, גם בישראל הולכת התורה ומצמיחה את האוטונומיה של האדם. אמנם נכון שבהתגלות הראשונה של התורה היא מצווה על האדם, קוראת אליו בקול גדול, וכופה עליו הר כגיגית. אבל יחד עם זה מתחילה עמידת האדם מול הא-לוהים. נחשוב על אברהם התובע מן הא-ל משפט, על דוד, על ירמיהו – כל דמויות התנ"ך הן דמויות אנושיות מלאות ולא מדולדלות, זוחלות ומחוקות.  

שיעור קומה חדש הוענק לאדם בתקופת בית שני ומייד לאחריו, בתקופת חז"ל, שהיא תקופת עצמאותו של שכל התורה האנושי, תקופת "לא בשמים היא". התפתחות קרובה יותר לימינו הייתה החסידות, שבה גדל והתבגר הצד הרגשי והאישי. ובוודאי שכעת, ב"תורת ארץ ישראל", יש מקום ואפילו דרישה להופעת כל שיעור קומת האדם.  

באותה שעה, מן העבר השני התרבות המערבית כבר נמצאת לאחר צוהרי יומו של "האדם האוטונומי". אמנם עדיין מוסיפים שם לשאת ברמה את שמו ואת שם הדמוקרטיה המבוססת עליו, אבל מצד שני האוטונומיה של האדם מוכחשת הן באופן עיוני – הפוסט-מודרניזם, המערער את עצם קיומו של "הסובייקט", והן באופן מעשי – המסחר, הפרסום והשיווק שהפכו לשטיפות מוח ולמניפולציות גסות. מה שנקרא פעם דמוקרטיה, הפך למערכת של שיווק תדמיות של פוליטיקאים, למניפולציה של הבוחר ללא סימן של כבוד אליו ("מקור הסמכות", לכאורה).  

כך שבמפגש עם התורה תהיה משום הצלה לאוטונומיה של האדם. אמנם האדם עצמו כבר פונה אל מעבר לעצמו (לעת עתה בתרבות "העידן החדש", שאין לה צד מדיני אלא מיסטי ורוחני בלבד), והוא יהיה מוכן כביכול להחזיר את האוטונומיה שלו לבוראו ולהיעשות כלי לרצונו, אבל הוא עומד לגלות שאישיותו נשמרת. מי שברא אותו לא ברא אותו כדי שיתאיין, אלא כדי שיתפתח, שיצמח ושיהיה שותף ליצירה ולקיום הבריאה.  

*** 

מעתה, איך אפשר להבין בימינו את פסוקי פרשת המלך בספר דברים?  

1. "כי-תבא אל-הארץ אשר ד' א-לוהיך נתן לך וירשתה וישבתה בה" – כבר נתקיים בציונות. אכן, העניין של "וירשתה" נמצא כעת בנסיגה, ודווקא בשל ההתעלמות מן הציווי הזה.  

2. "ואמרת אשימה עלי מלך" – מרכיב בשלות רצון העם נתקיים בציונות, אם כי תחילה בקושי לא-קטן. למשל, ההחלטה על הקמת המדינה נתקבלה ב"מנהלת העם" (שהפכה לממשלה הזמנית) רק ברוב קטן (שישה מול ארבעה) ובלחץ מסיבי של בן-גוריון. רק אחרי כן נתקבלה הקמת המדינה על העם כמעט כדבר המובן מאליו (ואילו כיום הולך ומתגבר הערעור על עצם הלגיטימיות של המהלך הציוני).  

3. "ככל הגויים אשר סביבותי" – הדגם השלטוני הטוב ביותר הרווח 'בגויים אשר סביבותינו' הוא כעת המשטר הפרלמנטרי. גם במדינות שבהן יש מלך, יש לידו, ולמעשה מעליו, פרלמנט, ואז זוהי מונרכיה (מלכות) קונסטיטוציונית. 

בימינו אם כן, נוטה הכף אל קיום בחירות ובית נבחרים גם בחזון מדינה יהודית מן הסיבות הבאות:  

א. בכל המשטרים המתוקנים – "ככל הגויים אשר סביבותינו" – המשטר הוא פרלמנטרי.  

ב. שיעור קומת האדם בימינו היא כזאת שהוא מאוד עצמאי, דעתן וחייב להיות מיוצג ושותף לשלטון.   

ג. מן הבחינה ההיסטורית, התפתחות צד התורה הגיעה בימי בית שני לסנהדרין המשוכללת, והדעת נותנת שצד השלטון שסכנתו רבה יותר צריך לשם בריאותו מבנה משוכלל לא פחות, שיכיל מערכת של איזונים ובקרות.  

4. "שום תשים עליך מלך" – כעת אנו מגיעים לקוטב ההפוך למשטר פרלמנטרי: עיקרון היחיד המורם מעם המנהל את המדינה בשאר רוחו, וטוב מזה: ברוח אשר נחה עליו ממרום, רוח עצה וגבורה, רוח חכמה ובינה.   

אבל אין שום צורך ששני העקרונות יסתרו זה את זה; הם יכולים להשלים זה את זה.  הסכמת העם בימינו יכולה להתבטא הן בבית נבחרים והן בבחירות אישיות לנשיאות. באופן כזה, יעמוד בראש המבנה נשיא בעל סמכויות נרחבות (סמכויות הנשיא בארה"ב, למשל, הן הרבה מעבר לסמכויות מלך קונסטיטוציוני כמו המלך הבלגי או האנגלי, אבל יתכן להרחיב אותן עוד יותר). 

5. "אשר יבחר ד' א-לוהיך בו" – לכאורה, כאן הבעיה הקשה ביותר. אותו ציבור עצמו אשר נעשה ל"אדם אוטונומי", צריך לבחור ולרצות גם שמדינתו – בין אם תהיה דמוקרטית או מונרכית-קונסטיטוציונית – תהיה גם כזאת אשר 'יבחר ד' בה', שתבטא את נוכחותו של הבורא בחיי החברה והמדינה.  

כרגע הדבר קשה, ונראה ממש בלתי-אפשרי. כי באווירה הציבורית כעת, שלטון המייצג את הא-לוהי נתפס כ"חומייניסטי", כהכלאה מפחידה בין כל פגמי שלטון אנוש לבין פנאטיות הנשענת על אישור מדומה "מגבוה".  

אכן זה המצב כרגע. אבל כאמור, המצב הוא נזיל והפיך. שריון הביטחון שהקיף את האדם האוטונומי כבר נפתח, וכאשר ייפתחו החסימות, במהלך שהוא גם "הארה" מגבוה וגם חתירה של יחידים מתוך נפשם, יתברר שמדינה יהודית, למרות היותה פתוחה לא-לוהות, אינה דיקטטורית ואינה פנאטית, אינה מדכאת ומחסלת, אלא מכבדת, מעלה ומשכללת את האדם. 

הרהורים כגון אלה הם חלק מדיונים שצריכים להתקיים באופן פרטי וציבורי, באופן מזדמן וקבוע, במוסדות חינוך ובבתי מדרש, עד שיתגבשו רעיונות טובים ויעילים לזמנים ולתנאים הנוכחיים.