ראיון בפינת הקצרצרים שלנו עם מר יורם אטינגר, לשעבר קונסול כללי ביוסטון והציר המדיני של שגרירות ישראל לגבעת הקפיטול בוושינגטון. מומחה לענייני ארה"ב והמזרח התיכון ומרצה בתכנית המצטיינים לזהות ומדיניות במכללה.
דעאש והאסלאם
התופעה של דעאש הינה סימפטום של המזרח התיכון כפי שהוא למעשה במאות השנים האחרונות ובמיוחד בארבע שנים האחרונות. הסימפטום הזה חושף את הניתוק של מדיניות ארה"ב ועוד יותר את הניתוק האירופאי מהמציאות במזרח התיכון. במקום אביב ערבי, כפי שהתייחסו אליו, אנו קיבלנו צונמי. במקום מעבר לדמוקרטיה, כפי שחשבו אובמה וקרי, קיבלנו אלימות, חוסר סובלנות וטרור אסלאמי. למיטב הערכתי, אנו עדיין לא רואים את השיא. דעאש משמש כתזכורת שהגיע הזמן להפסיק לשעבד את המציאות להרהורי לב.
אין ספק שהמנהיגים הערבים חרדים מגורלם מהיום למחר- מתי זה יקרה ולא האם. וזו דעתי גם על המשטר המצרי: מי שמדבר על סיסי כמנצח, דיבר כך גם על מובארק. הדבר היחיד שצפוי במזרח התיכון הוא הבלתי צפוי. זעזועים הינם חלק בלתי נפרד מהמזרח התיכון- בוגדנות, אי קיום הסכמים, ואלימות. חובה עלינו להיות ערים לכך ולתכנן בהתאם- גר זאב עם כבש.
אנטישמיות מודרנית
אני מאוכזב מכך שממשלת ישראל מתעלמת מהמתבקש. בזמנים בהם האנטישמיות גואה ומלובה על ידי העמקת האסלאם באירופה, האנטי דמוקרטיות באוקראינה ורוסיה וכאשר מצבה הכלכלי של ישראל יציב וטוב ממדינות אירופה- יש להרים את דגל העלייה. אני לא רואה את ממשלת ישראל מתפכחת.
דבר זה הכרחי הן מתוך הבנה שהעלייה היא נפשו של העם היהודי וגם מתוך הבנה שאין מנוע צמיחה יעיל מכך. צריך לחזור אחורה ולייסד מחדש את מדיניותו של שמיר. תפקיד ראש הממשלה אינו לקבל עולים, אלא להתניע גל של עולים- להביא לכך שיהודי צרפת לא יעברו לקנדה או ארה"ב. יש לדאוג שלפחות 300,000 יגיעו מתוך ה700,000. חלון הזדמנויות לא יישאר פתוח לנצח ועלול להיסגר, זו תהיה בכייה לדורות.
יחסי ארה"ב ישראל
היחסים בין המדינות אף פעם לא נבעו מאישיות כזו או אחרת של הנשיא. הנשיא משפיע אך אינו הגורם המרכזי בקשר. כיום אין כימיה חיובית בין ראשי המדינות, אך השת"פ המריא להישגים חסרי תקדים. כך היה גם עם בוש האב ושמיר, אשר נראים כירח דבש אל מול אובמה ונתניהו. בתקופת שמיר הקשר האסטרטגי התרחב באופן חסר תקדים, כיוון שהאינטרסים האסטרטגים האמריקאים מבוססים על ערכים משותפים מהמאה ה-17. ישראל מככבת ומשמשת בעלת ברית שאין לה אח ורע בעולם.
להיות שליח ישראל
הייתי קונסול כללי ועל כן בקשר עם הקונגרס. מטרתי הייתה להבהיר לברי השיח שהיחסים הם דו סטריים ולא חד סטריים. אני לא בא רק לבקש, אלא גם להציע. האמריקאים לא מכבדים גופים שהם פושטי יד ונזקקים. הם מעדיפים כאשר המדינה היא שותף ולא נסמך. אף פעם לא ראיתי את הציבור היהודי בארה"ב כציבור המרכזי שלי. קהל היעד שלי היה מושכי החוטים- הפוליטיקאים, האקדמאים, אנשי העסקים, ללא קשר לעמדתם כלפי ישראל בכל נושא. הרגשתי שהערך המוסף של התפקיד שלי גבוה יותר כך. לא ביליתי את רוב זמני עם המובנים מאליהם. הערך המוסף האמיתי שהנציג הישראלי מביא הוא שינוי עמדות פוליטיות בקרב אנשים שנחשבים אנטי ישראלים. מתברר לעיתים קרובות אצל אותם האנשים כי אין זו שנאה, אלא מחשבה מוטעת שאין סיבה להתעמק בנושא של ישראל. הם לא הבינו את הפוטנציאל ולא ירדו לעומקם של דברים. גם אם לא מקבלים את עמדותיה של ישראל, אנחנו בעלת ברית דמוקרטית, ללא תנאי ולא מתנדנדת.
חזון
בראש ובראשונה לראות חצי מיליון עולים בחמש השנים הבאות. תופעה זו תביא לשדרוג דרמטי של כל התשתיות בישראל- חינוך, בריאות, רפואה, מדע וצבא. הייתי רוצה לראות בישראל דגש חזק יותר על השורשים שלנו, ללא פרשנות פוליטית. השמת דגש עובדתי על מנת לחזק את הקשר המהותי לשורשים ההיסטוריים שלנו, מתוך הבנה שאדם הוא עץ השדה. אני רוצה לראות השתלבות של אנשים ראויים בהנהגה הציבורית. דבר זה מתבטא כיום בפערים הדרמטיים בין ההיי טק והמגזר הפוליטי, בין המחקרי-רפואי-טכנולוגי למגזר הפוליטי ובין רמת הנוער למגזר הפוליטי. השאיפה שלי שפערים אלו יצטמצמו ע"י שדרוג הרמה המבישה של המגזר הפוליטי בישראל.
הדור הצעיר והמכללה למדינאות
כל מי שהטיל ספק באיכות של הדור הצעיר, כל מי שחשב שהדור הצעיר מתנתק ונהנתן, בכל הקשור לשורשים, קיבל את המציאות של צוק איתן וראה את האיכות הייחודית של הדור הצעיר. מה שראינו בצוק איתן זו השתקפות של הדור הצעיר בכל המישורים: תעשייתית, חברתית, יחסי אנוש. למיטב הערכתי מדובר בדור שהוא פחות ציניקן מההנהגה הפוליטית, הרבה יותר מקורב לשורשים מאשר האליטה התקשורתית של ישראל. וודאי שמחויבותו הקהילתית הרבה יותר מפותחת. אין ספק שהמכללה היא בבואה של אותה המציאות. אני מלא אופטימיות, כיוון שבעוד 10-20 שנה כאשר דור זה יתפוס עמדות השפעה בכל המגזרים, מדינת ישראל תשודרג.
