האידיאולוגיה שמובילה את המערב מקדשת את החולשה ועויינת את השימוש בכח, גם למטרות טובות. זוהי הזמנה לרעים לצחוק ולנצח

בפנים חמורות סבר ישבו סביב שולחן עגול מנהיגיהן של 28 מדינות החולקות עוצמה צבאית ומדינית אדירה כמו גרמניה, בריטניה, צרפת, ארה"ב ונוספות. לאחר ברכת הדרך לכוחות העוזבים את אפגניסטן, הם דנו במשברים באוקראינה ובעיראק. למעשה הם עסקו במשבר שלהם עצמם, בהתמודדות עם שני בריונים אלו המאיימים לדעתם על שלום האזור ובמקרה העיראקי גם על שלום העולם - הצאר החדש פוטין והח'ליף החדש אבו באכר העומד בראש דעאש. 

יחסי הכוחות בין מדינות נאט"ו לשניים מעוררים גיחוך מסוג אחר, גם ביחס לרוסיה שעדיין מחזיקה עצמה צבאית משמעותית ובוודאי מול אבו-באכר ואוסף הטנדרים שלו. דווקא הפער האדיר במישור הצבאי מדגיש את חולשתו של המערב במישור אחר לגמרי. 

בנאומו בווילס, אחרי הצהרות מרגשות על המחויבות בין בעלי הברית והציטוטים מאמנת ברית נאטו, פירט אובאמה שורה של פעולות במסגרת הקואליציה הבין לאומית. הכל היה שם, חוץ משימוש בכח צבאי אפקטיבי: "רגלו של חייל אמריקני לא תדרוך באדמה זרה בכל הנוגע ללוחמה קרקעית", הצהיר בשבוע שעבר. נשלח תרופות, נאמן כוחות, נגנה, נחליט על סנקציות כלכליות ובמקרה העיראקי גם נירה קצת מהאוויר. אפשר לדמיין את חיוכי הבוז של פוטין ואבו באכר. 

הרתיעה של חברי נאט"ו משימוש בכח היא חלק מיחסו הכללי של המערב לכח, פוסט מלחמת העולם השנייה. אירופה המבוהלת מעצמה (ובצדק) מסרסת את עצמה לדעת. המגמות הפוסט מודרניות השתלבו היטב עם אידיאל החולשה הנוצרי והביאו לקידוש אי-השימוש בכח ולהפיכתו למדד היחידי של המוסר. הכח הוא הרע כשלעצמו, ואי אלימות היא הטוב האוניברסלי.  לא חשוב מי התחיל או מי צודק, לא חשוב לשם מה משמש הכח, אמרה פעם פרופ' יולי תמיר כשרת החינוך למנהלי בתי ספר, הסנקציות יהיו שוות כנגד כל מי שהפעיל כח במסגרת בית הספר. בהוליווד הרלטביסטית כבר לא הורגים את הרע, הטוב חומל עליו ומשחרר אותו. אפשר וראוי אפילו להזדהות איתו. 

כשהכח מזוהה עם רוע, לטובים אסור להשתמש בו, אפילו כדי לממש את הטוב והצדק. רעיון אי האלימות הופך לפציפיזם. יש לכך חריג אחד - אלו הם המדוכאים עלי אדמות. החלשים, הנכבשים, אלו ש(כביכול) לא מזוהים עם הכח, יכולים להשתמש בו. להם מותר לירות טילים, לפוצץ אוטובוסים ולהשתמש בילדים. אפילו לערוף ראשים אם זה לא מצולם ומשודר במרקעי הטלביזיה ומפר את שלוות הדיווחים על מזג האוויר והתנועה. 

חצי האי קרים למעשה שייך לרוסיה, הוא ניתן כמחווה למחוז האוקראיני בהיותו חלק מבריה"מ, ורובו תושבים רוסיים שרוצים להשתייך לרוסיה ובוודאי זכאים להגדרה עצמית, לא פחות מפלסטינים למשל. בכל זאת באזור ההוא לא הבריק לג'ון קרי פתרון שתי המדינות. כי בחזית ההיא ובנוסחה האמריקאית הפוסט-ויאטנמית, האוקראינים כמו הפלסטינים הם החלש שהמערב חייב לעמוד לצידו. 

הגישה הזו הופכת את הטובים לאימפוטנטים, לכאלו שלא יכולים לממש את הטוב ולהילחם על הצדק. בכך אובאמה, מרקל, קמרון וחבריהם דווקא מעלים את מפלס האלימות בעולם. הרע מריח מרחוק את האימפוטנציה הזו, מזהה את ידיו הקשורות וצוחק כל הדרך אל מגדלי התאומים. 

נאום אובאמה של אתמול ציין בר מצווה לאסון ההוא ב-9/11, איך שזה נראה היום, אמריקה רחוקה מלהתבגר.