לישראלים שברחו מהדת יום כיפור הוא יום מבלבל ומטריד, שכדי לברוח ממנו עוסקים כבר ארבעים שנה במלחמה ההיא, ומתישים עיתונאים בנבירה בארכיונים. הגיע הזמן להתבגר

יום כיפור סבתי עליה השלום היתה רופאת ילדים, ומתוך הרגל היו לה כמה רצפטים גם לחיים: למשל, שתותים קונים ישר מהשדה, שיש ארוחה שנקראת 'ארוחת ארבע'; ששבוע אחד מספיק לסיום ארבעה ספרים בשלוש שפות; ושאלוהים לא נכנס הביתה. היא היתה מאמינה גדולה, אבל בצורתו האורתודוכסית היא לא מצאה לו מקום ומבחינתה הוא היה מגונה לפחות כמו רפואה אלטרנטיבית. 

אפשר להבין את מי שגדלה במשפחה משכילה והוגלתה לסיביר בגיל 17, ולמרות אימת המשטר שאחזה בה כשנולד בנה הבכור, אבי, היא החליטה למול אותו בהיחבא אך כדת משה. מי יעז ללמד אותה מה זה להיות יהודיה? ובגלל שבישראל היא חשה שמנסים ללמד אותה, יום כיפור בביתה הפך להיות יום של 'כבדהו וחשדהו'. 

אך סבתי איננה לבד, חברו אליה כל מערכות התקשורת ומעצבי דעת הקהל בישראל. כל אחד והפחדים שלו: סבתי בסך הכל רצתה להמשיך בחיי האידיאל של שגרתה הציונית בישראל, אך מהצד השני ניצב החשש האיום מהתמודדות עם המשקל הכבד שיום הכיפורים מניח על שולחנו של כל ישראלי: לצום או לא לצום? מהי אותה התמודדות עם בורא עולם בשעה שאיני בטוח באמונתי בו? האם אפשר לחוש אותנטי כשאינך מקיים מצוות אך כן מעלה את יום הכיפורים על ראש סליחתך? ובכלל, האם ההתמודדות עם היום חייבת להיות דתית או שמא תוכל להיות תרבותית, לאומית או אפילו חילונית כחגים רבים אחרים? 

הניצחון המדכדך 

ובישראל כמו בישראל, ברבות השנים נסלל מסלול עוקף. למסלול הזה קוראים 'מלחמת יום כיפור', או במלים אחרות: מה יהיה הסקופ שנגלה השנה על המלחמה ההיא, שיחסוך מאיתנו את הצורך לעסוק השנה בסיפור הגדול, ביום הכיפורים עצמו? 

את מלחמת יום-כיפור ייתכן שאפשר להגדיר כ"מלחמה המדכדכת ביותר שידענו". למרות סיפורי הגבורה והקרבתם הנודעת של 2,222 החיילים ואלפי הפצועים, על-אף הנצחון הדרמטי של צה"ל אחרי ההפתעה המוחלטת של מתקפה משולבת בשתי חזיתות, נדמה שאנחנו מתאמצים לספר לעצמנו סיפור אחר: מכשלון מודיעיני ועד אי-אמון במנהיגות, מהפסד תודעתי ועד הבנת שבריריות גורלנו במזרח התיכון. מאז המלחמה ההיא קצת השתנה לנו האתוס ומאיגרא רמא של אופוריה שש-שנתית שקענו לבירא עמיקתא של הכאה על חטא. אבל הפעם, כמו שעם ישראל יודע מאז ימי התנ"ך, לארבעים שנה. 

אך מעבר לויכוח החשוב על תוצאות המלחמה ההיא, ניצבת השאלה הבלתי נשאלת לגבי מהותו של יום כיפור לחיינו: כיצד ייתכן שמאז ועד היום עוסקים גיליונות החג באותה מלחמה, כיצד הפך יום כיפור לשם נרדף ל'מלחמת' ומדוע החיבור של ישראלים רבים ליום הכל-כך יהודי הזה נובע מאירוע אזורי משנת 1973 ולא מחוויות בעלות היקף וטווח היסטורי רחבים יותר? 

ולראיה מוזמן הקורא לבחון את עצמו ולבדוק איזה שיר מתחבר לו יותר ל'יום כיפור': 'החיטה צומחת שוב' או 'ונתנה תוקף'? 'אדון הסליחות' או 'חורף שבעים ושלוש'? 

אך האם באמת מדובר בטראומה כה מכוננת, או שמא יש משהו כה טעון, נפיץ, מסוכן ומאיים ביום הכיפורים שהעדפנו לדחוק מעט הצידה ולמלא בתכנים אחרים? הרי רִיק לא היה שם, ביום שמלא עד אפס מקום במטענים דתיים ותיאולוגיים, ולכן נדמה שתוכני המלחמה נדרשו כדי לפרוק מעט מן המטען העודף. 

המיתוס המשפחתי מספר שסבתי הרופאה, שב-73' עוד הנהיגה צום בביתה, חשה לא בנוח בשלב מסוים והכריזה ש'מספיק ועכשיו הולכים לאכול' ואז נשמעה האזעקה. ומאז ועד היום זהו נושא השיחות. כנראה שגם בשבת הקרובה ימלא הדז'ה-וו הקולקטיבי את הארץ ומלואה, דור הסבים והסבתות יספר את פרשת שבת 73' לצאצאיו ועל רקע מורשות הקרב נראה ברחובות טורים של רוכבי אופניים ופנצ'ריות ניידות. 

כיפור ישראלי 

אבל מה הבעיה, ישאל השואל, והתשובה היא שגם הדחקה מוצלחת לא מביאה ליצירת תכנים רעננים. האם זוהי הישראליזציה שרצינו – פאר הרכב הדו-גלגלי וסיפורי 'אנו באנו'? האם לא נוסיף תרומה משמעותית יותר ליום הקדוש ביותר של העם היהודי? 

תקומת ישראל

בארצו אינה שייכת רק לגנרלים או לחובשי הכיפות כי אם לעם כולו, ובתור שכזה עלינו מוטלת האחריות לסיים את ההתחמקות. זהו, הארץ שקטה ארבעים שנה ולכבוד השנה הנוכחית אפשר להתבגר, להטמיע תכנים ישראליים שאינם קשורים רק לצמיגים והילוכים ולמרות הרתיעה להתמודד גם עם העוצמה והחשש שיש במפגש עם נוכחותו הדומיננטית של האל. 

אחרי הכל, גם הוא והסיפורים עליו קשורים לסיפור המשותף שלנו פה. ואם יש לנו בעיה עם אותו שוכן מרומים, ששוכן שם או לא, הרי שזהו היום להוציא את זה החוצה ולשוות ליום כיפור אופי עשיר יותר מהדיכוטומיה של בית-כנסת או הפיכת הבית לכלא שמאובזר ב-DVD: אירועים לאומיים-תרבותיים, שיח תאולוגי ציבורי, או חילון היום ועיסוק בסליחה שבין אדם לחברו. העיקר שנתעורר מהאדישות. ומפּחד אלוהים. 

לכבוד יום הכיפורים התשע"ה אפשר לשלוח פרחים למצרִים, להודות להם על שאפשרו לנו 40 שנים של הדחקה ולהתחיל להתמודד עם הסיפור החשוב באמת. מי יודע, אולי אפילו נצליח לגאול כמה עיתונאים מהסריקה המתישה של הארכיונים.