עזה נהנית מחופש ועצמאות בלי אחריות של מדינה. מנהיגות ישראלית אמיצה חייבת להכריע אם מטפלים בעזה 'מבפנים' או 'מבחוץ', ולהפסיק לפחד מהאג
מבחינתם, המערכה הזו היא הזמנה חגיגית ומודעת לכניסה קרקעית. מבחינתנו כמו בפעמים הקודמות זו עלולה להיות כניסה שבעיקר תבשר את זו שתבוא אחריה. סבבים ללא תוחלת. הגיע הזמן להפסיק לשבת על הגדר ולהכריע – האם אנו מטפלים בעזה 'מבפנים' או 'מבחוץ'. שתי האופציות מציבות אופק חיובי, שההתנהלות הנוכחית לא יכולה להציע.
מבחוץ – זה לכאורה ברור מאוד. התנתקנו, לא שטחים ולא כבושים, מרחב טריטוריאלי עם שלטון ידוע ומוכר, עד כדי כך מוכר שלא מכבר אפילו נשאנו ונתנו עמו על שבוי מלחמה ואף הגענו איתם להסכם ! מדינונת לכל דבר ועניין, גם לענייני מלחמה.
ובמלחמה כמו במלחמה, יורים בלי לצלצל ולכל מקום, גם למוסדות אזרחיים. אמנת האג קובעת כי הם מוגנים "בתנאי שאותם מקומות אינם משמשים אותה שעה למטרות צבאיות", אבל אם הם כן משמשים לכך, כמו ביה"ח שיפא בעזה, מסגדים, בתי ספר ובנייני מגורים, אפשר וצודק להפציץ אותם. ללא מצמוץ, ובלי הקש בגג. בסלון, בקניונים, במרפאות, בכל מה שיורה עלינו, לירות ללמד ולהסביר בכל במה בין לאומית את הפרק הזה בדיני מלחמה. זה מוסרי, זה מובן וזה כולל כמובן ניתוק של אספקת גז, חשמל וכספים לשלטון העזתי.
נכון, ימותו מאות רבות של אזרחים עזתים, יהיו מחאות, כולן ייענו בנחישות מוסרית של הדוברים הרהוטים שלנו ובראשם ראש הממשלה, זוהי מלחמה וכך זה יימשך עד סיומה. הקש בהאג ולא בגג. אבל מבחוץ, עם חיל האויר, ארטילריה, מבלי להכניס חייל אחד פנימה. במקרה כזה, גם אם יהיו עוד סבבים כאלו, הם יהיו חזקים וקצרים מאוד, שלא כמו זה הנוכחי.
מבפנים – זו אופרה אחרת. פירוש הדבר להחליט שלוקחים מחדש אחריות על הרצועה הזו ולא מפקירים אותה ואותנו בידי האסלאם הפוליטי הרצחני. לקחת אחריות זה להיכנס באופן מלא, לחלק את ארבעים הקילומטר הללו לחמש רצועות רוחב, להחזיר את השליטה במרחב לידינו, לשקם ולאזרח את כל הערים והמחנות ולנהל ביד רמה חמישה קנטונים בשיתוף כוחות לוקאליים, שרובם ישמחו בסילוקו של ארגון החמאס מהשכונה. מי שבכל זאת יתעקש יוכל למצוא את מבוקשו בהרבה אזורים בהם האסלאם מתחדש לאחרונה.
קוראים לזה אוטונמיה מקומית עירונית, היא תאפשר חיים אזרחיים מתוקנים, רק אם היא תקטע ביד קשה את החלומות הדתיים או הלאומיים של העולם הערבי ביחס למרחב שבין הים לירדן
. גם את האופציה הזו, צריך לגבות בעמדות ברורות בהסברה במוסדות הבין לאומיים, לא "חצי קפה חצי תה" נוסח אשכול. להצהיר בבהירות שהניסוי נכשל, קראנו לו "עזה תחילה", השקענו בו הרבה, קיווינו להרחיק את היסודות הפונדמנטליסטיים, ליצור מרחב רב תרבותי שליו, אזורי תעשייה פורחים בארז ובקרני, זה לא קרה. נכשל בכל הפרמטרים. מספיק כדי לשקול דרך חדשה.
זה נכון לעזה וזה נכון ליהודה ושומרון. החברה הישראלית יכולה וצריכה להתבגר, לקחת אחריות, לנקוט עמדה פרו-אקטיבית. מחמוד עבאס לא יעשה את זה במקומנו, הוא לא יכול, המגמות הדתיות והחברתיות המשתוללות כיום בג'ונגל המזרח תיכוני, גדולות ממנו כמה מידות, הוא כבר בדרך לקטאר.
שתי האפשרויות – מבחוץ או מבפנים – מחייבות אותנו להתבגר, להסתכל בגובה עיניים אל המציאות שסביבנו, להפסיק להתעלם מהמימדים הדתיים של המאבק הזה ולחדול מהפיכת כל מלחמה לקונפליקט אזרחי, לסגל מחדש שפה של עם ולא של אינדיבידואלים, לחשוב גם על הנינים ולקחת אחריות על האזור שבשליטתנו.
זה בהחלט מורכב, אבל זו הדרך הקצרה לחיים ארוכים שלנו כאן.
