כניסה סטודנטים / בוגרים
אך למעשה הפסיכולוגיה תלוית תרבות במידה רבה. היחס בין הפסיכולוגיה לתרבות הוא מעגלי: בכל תרבות יש מערכת אמונות והנחות מוקדמות הנוגעות לטיבה של התנהגות האנושית. לאור הנחות אלו מעצבת התרבות מוסדות חינוכיים, המשפיעים על דמות האדם שבהם, והוא בתורו מוכיח בהתנהגותו את הנחותיה המוקדמות של תרבותו.
מאחר שהפסיכולוגיה היא חלק ממעגל תרבותי המעצב את דמות האדם, יש להבין את תפקידה של התרבות בעיצוב אישיות.
גישה נפוצה טוענת כי נפש האדם בנויה ממספר שכבות: שכבה בסיסית של אינסטינקטים מולדים, מעליה שכבה 'פסיכולוגית', מעליה שכבה 'סוציולוגית' ומעליה שכבה 'תרבותית' . כל אחת מהשכבות כוללת את השכבות שמתחתיה אך היא בלתי תלויה בשכבות שמעליה. כך, אישיות האדם המהווה את השכבה הפסיכולוגית מעוצבת על ידי הוריו, כאשר הוא יוצא מבית ההורים ופונה לחברה מעוצבת דמותו החברתית-סוציולוגית וכן הלאה. תפיסה זו מכונה באנתרופולוגיה 'תפיסה סטרטיגראפית'.
האנתרופולוג קליפורד גירץ תקף בעוצמה את התפיסה הסטרטיגראפית בטענה שלא יכול להיות אדם ללא חברה או ללא הבניה תרבותית. לדעתו, כש 'מקלפים' מאדם את כל המשתנים התרבותיים, וביניהם כמובן השפה, לא נותר דבר מהאדם. התרבות היא שמעצבת באופן בסיסי ביותר את תפיסת העולם ואת ההתנהגות האנושית.
לפי גירץ, ההורים כסוכני תרבות יוצרים את ההבניה הבסיסית של האדם ובלעדיה היה שרוי האדם במצב של כאוס פסיכוטי.
מלחמת התרבות בישראל
מקובל לומר שבחברה הישראלית מתנהלת מלחמת תרבות. על פי רוב מתייחסים למלחמה זו דרך הפרדיגמה הסטרטיגראפית - היינו, שהנחות היסוד לגבי עצם החיים – השכבה הפסיכולוגית והשכבה הסוציולוגית – הנן מוסכמות, אלא שיש מחלוקת בנושאים 'תרבותיים' מסוימים, הנוגעים לאמיתות פילוסופיות שונות ולסדרי עדיפויות.
אלא שלאור השקפתו של גירץ יש להבין כי מלחמת התרבויות נוגעת לרמה בסיסית הרבה יותר. התרבות האנושית היא למעשה מפה קוגנטיבית המעניקה משמעויות בסיסיות לחוויות החיים ובכך שומרת על האדם מכאוס ומפסיכוזה.
וכשם שמפות דרכים לא מעודכנות יוצאות משימוש, כך הדבר גם במפות קוגנטיביות תרבותיות. הדבר הבסיסי ביותר שנדרש ממערכת תרבותית הוא לתאר את המציאות החווייתית של האדם. ותרבויות שמערכת המושגים שלהן לא מספיקה לכך נכחדות. המבוגרים, אמנם, ממשיכים לחיות את חייהם כדרכם. אך המתבגרים, שמשימתם העיקרית היא לרכוש כלים מחשבתיים לבניית חייהם לטווח הארוך מחפשים 'מפה' שתשרת אותם לאורך זמן. 'מפה' לא רלוונטית לא תשמש עוד כהדרכה תרבותית לחיים, ובמקרה הטוב תהווה קישוט סמלי הזוכה אולי לכבוד רב, אך חסר רלוונטיות למעשה.
תהליך דומה עשוי לקרות לתרבות היהודית, וזהו שורשה של מלחמת התרבויות. שאלת הרלוונטיות של היהדות לדורנו הנה רחבה ביותר ועמוקה הרבה יותר משאלת תרבות הפנאי או תדמית ציבורית זו או אחרת. השאלה העומדת על הפרק במלא חומרתה היא האם התרבות היהודית מסוגלת להעמיד מפה קוגנטיבית מעין זו שיש בה רלוונטיות לחיים כיום.
כאשר תפיסת העצמי והחברה שלנו מובנות על ידי מושגים מהפסיכולוגיה המערבית כגון 'אגו' ו'איד' ואילו מושגים יהודיים כגון 'נשמה' מודחקים לדברי תורה ופעולות סמליות אחרות, נוצרת בעיית רלוונטיות קשה.
יסודות פסיכולוגיים ביהדות
כשאני דן ביהדות כמקור לתפיסה פסיכולוגית אני מבקש לעשות הכללה ולהתייחס ליהדות כאל שדה שיח רחב, אשר השותפים בו אוחזים בשפה משותפת ומסכימים על גבולות הדיון. אמנם למי שמצוי בתוך שדה השיח המכנה המשותף נראה טריוויאלי והמחלוקות בין הזרמים בולטות. אך למתבונן חיצוני ניכר דווקא הדמיון הרב בין העמדות וגבולות שדה השיח בולטים.
אנסה אפוא, לבחון מה ההנחות המשותפות לשדה השיח היהודי ומה ההבדל ביניהן לבין שדה השיח המערבי-נוצרי.
נפתח בשאלה תיאולוגית בסיסית: האם א-לוהים רצה את העולם. על פי היהדות התשובה היא חד משמעית כן. אולם, נראה שאפילו הנחה זו אינה מובנת מאליה. בכדי להעריך זאת נדון ביחס הבין דורי בתרבות המערבית.
לפי המיתולוגיה היוונית, האלים ניסו למנוע את הולדת ילדיהם וכן את התפתחות האנושות. תופעות אלו , כמו מסירת האש לבני האדם, או שרידותו של בן האל קרו פעמים רבות על ידי מעשי רמייה ובניגוד לרצון האלים. המיתוס הבסיסי של המתח הבין דורי מוכר מסיפור אדיפוס, בו מתגלם חששו של האב מפני יוצא חלציו והמאבק הטראגי בין שני הדורות. נזכיר, כי הרעיון המתבטא בסיפור האדיפאלי שימש מאוחר יותר כמרכיז מרכזי בתורתו של פרויד.
תפיסה זו נמשכת גם אל רעיון 'החטא הקדמון' בנצרות. הנצרות רואה בסיפור אכילת פרי עץ הדעת המקראי, כמו בסיפור גניבת האש המיתולוגי, את חוצפת האדם הגונב את הידע שאיננו ראוי לו, המעפיל למרומים לא לו ומזהם את כל ילדיו בטומאת החטא.
תפיסה חשובה נוספת ניכרת בתורת הגזירה הקדומה הפרוטסטנטיות, לפיה האדם איננו יכול להשפיע על האל האינסופי במעשיו, ולכן השכר והעונש נובעים מרצונו הטהור של האל. תפיסה זו מתרגמת בעולם המודרני לרעיון המדעי הבסיסי לפיו העולם פועל על פי מערכת חוקים דטרמיניסטית שהאדם אינו יכול להשפיע עליהם כלל, אלא רק לפעול במסגרתם.
כאשר ניגשים לפסיכולוגיה, הרעיון המדעי-דטרמיניסטי תורם לניסוח חוקים נוקשים, כגון תסביך אדיפוס, הדנים את המין האנושי למאבק בין-דורי בלתי נמנע.
הפסיכולוגיה המערבית עוברת לאחרונה, עקב הניסיון במפגש עם מטופלים, תהליך של התרככות והנוקשות התיאורטית מפנה את מקומה לטובת ההקשבה למטופל. ובעקבות המשבר הפוסט-מודרני אף נשמעים קולות השוללים לחלוטין את קיומה של תיאוריה וכללים אחידים, עד כדי שנוצר קושי בהגדרת הפתולוגיה והסטייה.
אלוהים רצה את העולם, סוד הצמצום כאפשרות לדיאלוג
היהדות, בכל זרמיה, סוברת שאלוהים רצה את העולם. כאשר הרעיון הכי משמעותי בהקשר זה הוא המיתוס המכונן של הצמצום הקבלי. לפי האר"י הבורא רצה לברוא עולמות ולכן צמצם את עצמו, והותיר חלל פנוי לבריאת העולם. זאת, בניגוד בולט למיתולוגיה היוונית הרואה את העולם כמתפתח נגד רצון האלים.
בסיפור נוסף, מרד אבשלום בדוד מתגלה רעיון דומה. דוד המלך המשיך לרחם על בנו גם לאחר שהלה מרד בו ואף התאבל על מותו. ושוב, בניגוד מוחלט להתנהגותו של לאיוס אביו של אדיפוס.
כאשר רעיון זה מתורגם לצורת חשיבה יוצאת תפיסה שונה. בעוד שהמיתוס היווני-נוצרי-מודרני יוצר אמת מוחלטת קבועה וכפויה, הרי שהיהדות מייצרת חשיבה דיאלוגית.
הדוגמא המובהקת לתפיסה דיאלוגית יהודית הוא הטקסטים הקאנוניים שלה, אשר מכילים בקרבם מחלוקות ופירושים שונים, המהווים יחד את הקאנון. דף הגמרא או עמוד המקראות הגדולות, מושג הפרד"ס ועוד מעמידים בבסיסם מיתוסים דיאלוגיים. דיאלוג זה מתאפשר על ידי סוד הצמצום המסוגל להכיר בתקפותם של טיעונים סותרים, בלי לנסות לבטל את קיומו של אחד מהם.
השלכות הדיאלוג היהודי וסוד הצמצום לגישה הבין דורית היא ברורה – כאשר יחסי ההורים והילדים אינם מתבטאים במתח אלא בהשלמה ובהכרה הדדית, מתבטל הצור של דור הילדים בהשמדת ההורים. כאשר הדור הראשון אינו מבקש לכפות עצמו על הדור הבא, מוכן גם הדור הבא להכיר בקיומו של הראשון.
לרעיון הצמצום משמעות רבה גם לעצם הטיפול. בעוד שהפסיכולוגיה הפרוידיאנית פועלת על פי דגם רפואי, בו המטפל מנתח את עולמו של המטופל על פי קטגוריות מדעיות קבועות מראש, הרי שהפסיכולוגיה היהודית מבוססת על תקשורת בתנאי שוויון. המטפל בשיטה זו מבקש להעמיד את עצמו במקומו של המטופל, ומנסה לפרש את עולמו החווייתו מתוך מושגיו שלו, תוך יצירת דיאלוג.
מענה למצוקה הפוסטמודרנית
העולם הפוזיטיביסטי המודרני לא אפשר דיאלוג והקשבה, שכן קיומה של אמת ברורה אינו מותיר מקום כלל. גם התפיסה הפוסט-מודרנית שוללת למעשה את הדיאלוג, שכן בהיעדר כלים נורמטיביים להערכה ודירוג, נעדרת גם היכולת לנהל שיח כנה. כל קבוצה מסתגרת בנרטיב שלה, וכל נרטיב מצדיק את עצמו מעצם קיומו.
חשיבה דיא-לוגית הנובעת מצמצום מכילה אופציה שלישית, שמחד אינה מכירה באמת נתונה ומוחלטת, ומאידך מכירה ביכולת להעריך עמדות שונות ולבחון את נקודות המוצא שלהן.
פעמים רבות בהיסטוריה האנושית תרבות שנקלעה למשבר קיבלה הזרמה חיונית מתרבויות אחרות. המשבר הנוכחי בו נמצא העולם המערבי עשוי להוות הזדמנות לחשיבה היהודית הדיאלוגית. פיתוח של יצירה ופרדיגמות חדשות בתחום מדעי האדם והחברה עשוי להוביל את העולם לקראת השלב התרבותי הבא.