האדם המערבי למשל, תומך בקדמה וברציונליזציה. הוא מאמין שהאדם ניצב במרכז ההוויה ובטוח באדנותו של האדם לגורלו. הוא גם מעוניין ברווחה ובנוחות, ומאמין שלעתים יש לוותר עליהם על מנת להשיג אותם. הוא חש תחושות אשמה לנזקים הגדולים שגרם בעבר למדינות העולם השלישי, ומרגיש שהוא חייב לתקן זאת בכל מחיר. לתחושה זו נוספת דחייה מכל מה שמריח כלאומנות, וזאת כריאקציה למלחמות העולם שפרצו על רקע זה.
הבעיה היא, שכל המושגים והרעיונות הללו אינם קיימים כלל בטרמינולוגיה האסלאמית, ולמרות זאת, האדם המערבי אינו עוצר לרגע כדי לחשוב שאולי המוסלמי רואה את המציאות דרך משקפיים אחרות. אותו דיסוננס מערבי-מוסלמי יוצר את הכישלון של העולם החופשי אל מול האסלאם הפנאטי.
אם כן, על מנת לנצח במאבק עם האסלאם, ישנה חשיבות קריטית להבנת התזה האסלאמית לגבי מושגי יסוד תרבותיים ודיפלומטיים ולגבי התהליכים העוברים על העולם בכלל ועל האסלאם בפרט.

הבסיס הדתי של המאבק
בעולם החופשי מנסים בהתמדה להתעלם מכך שהסוגיה המרכזית במאבק עם האסלאם היא דתית. המערב סובל גם במקרה הזה מ"פוסט טראומה" בעקבות המלחמות הדתיות הנוראיות באירופה של המאה ה-16 וה-17. לעומת זאת, אנשי האסלאם מצהירים באופן גלוי כי המאבק עם המערב הוא דתי וכי הוא יסתיים רק עם שלטון האסלאם על כל העולם.
עקרון אסלאמי נוסף קובע שהעולם מחולק לשני חלקים: "דאר אל-אסלאם" שפירושו - בית האסלאם, הארצות המוחזקות על ידי שלטון דתי מוסלמי, ו"דאר אל-חרב" שפירושו - בית המלחמה, הארצות הנשלטות על ידי כופרים. ברגע שאזור הופך ל"דאר אל-אסלאם" לעולם אסור שיֵצא מתחת ידו של שלטון מוסלמי. ממילא, סיטואציה של מדינה לא-אסלאמית באזור של "דאר אל-אסלאם" איננה מתקבלת על הדעת בהשקפת העולם המוסלמית, וחייבת להשתנות באופן מיידי. כמו כן, המונח "דאר אל חרב" מסגיר בתוכו את יחס האסלאם לשאר העולם, יחס שמהותו מלחמה דתית מתמדת עד להשלטת האסלאם בכל מדינות הכופרים.

יחסי הכוחות האפשריים בין האסלאם והכופרים
לפי האסלאם קיימות שלוש אפשרויות למערכת היחסים בין האסלאם לשאר העולם.
האפשרות הראשונה היא שהאסלאם מנצח ושולט על הכופרים. זוהי האפשרות הטבעית ביותר שאותה הבטיח מוחמד. במצב כזה האסלאם המנצח כופה את עצמו ואת ערכיו על המנוצח. מציאות כזאת התקיימה לאורך כל תקופת האימפריה המוסלמית.
האפשרות השנייה היא, שהכופרים מנצחים ויד האסלאם על התחתונה. לפי התפיסה האסלאמית זהו מצב בלתי אפשרי, אך כשהמציאות מוכיחה אחרת, מקבלים על עצמם המוסלמים את הדין (כחלק מהערצתם לחזק), וממתינים להיחלשות המנצח על מנת לשוב ולהכריעו.
ישנו גם מצב ביניים שבו לא קיימת הכרעה ברורה בין האסלאם לכופרים. מבחינת האסלאם גם מצב זה בלתי מתקבל על הדעת, ויש לעשות הכול על מנת להכריע את הכף לטובת האסלאם. מצב זה קיים כיום לדעת המוסלמים במאבק במדינת ישראל. הם אמנם מכירים בעליונותה הצבאית של ישראל, אך גם רואים שישראל נמנעת משימוש בכוחה על מנת להכריע את המאבק, ולכן מאמינים שניתן לנצח את ישראל. המסקנה הברורה היא אם כן, שכנגד האסלאם לא הכוח הוא החשוב אלא העוצמה, כלומר היכולת להפעיל את כוחך כאשר אתה נזקק לכך.

יחס למודרנה
יחסו של המוסלמי הסוני למודרנה באופן כללי נטועה עמוק מאוד באמונתו הדתית. בפשטות ניתן לקבוע כי האסלאם הסוני מתנגד להתפתחות ולמודרנה מתוך תפיסה דתית. לקראת סוף המאה ה-10 הגיעו הוגים אסלאמיים למסקנה שהדת והשריעה כוללים בתוכם את כל החכמה האלוהית שלה זקוק האדם על מנת לחיות חיים שלמים. הם קבעו ששערי האג'תיהאד (הפרשנות העצמאית של הדת) נסגרו ולא ניתן לחדש יותר חידושים. התוצאה הישירה של אותה ההבנה המיתולוגית היא התנגדות לרעיונות חדשים ערכיים ותרבותיים אך גם טכנולוגיים. חשוב לציין שהאסלאם איננו מתנגד לשימוש בטכנולוגיה שפותחה במקומות אחרים, אך הוא אינו מאפשר בנייה ופיתוח בתוך האסלאם. כך נוצר האבסורד שהאסלאם משתמש בטכנולוגיות מערביות במלחמותיו כנגד המערב.

תפישת המושג "שקר" כמרכיב בסיסי בדיפלומטיה האסלאמית
יחס האסלאם למונח "שקר" גם כן שונה לחלוטין מיחסו של המערב. לפי האסלאם מותר וצריך לשקר אם כתוצאה מהשקר תצמח תועלת לאסלאם. מוחמד בעצמו שיקר לאויביו בשדה הדיפלומטי, כאשר חתם על הסכמי הפסקת אש (הודנה) על מנת לאפשר לו להתחזק, וכאשר אכן התחזק, שב ותקף את אויביו תוך שהוא מפר בגלוי את הבטחותיו. תפיסה תרבותית זאת יצרה אצל הערבים דיפלומטיה המבוססת על שקרים ורמאות של האויב. כך נוצר פער עצום בין המלל הדיפלומטי שנשמע מפי מנהיגים ערביים ומוסלמיים, לבין הצהרותיהם הפומביות בתוך מדינותיהם. לא במקרה מצטיינים דיפלומטיים ערביים בחייכנות ובאדיבות בוועידות בינלאומיות, תוך שהם מציגים מצגי שווא ביחס למטרותיהם האמיתיות. העולם החופשי נוטה משום מה לקבל את השקרים הדיפלומטיים ולדחות את הדברים שנשמעים השכם והערב במעגלים ערביים פנימיים. דוגמה מצוינת לכך היא ההתבטאות של יאסר ערפאת במסגד בדרום אפריקה בתקופת הסכם אוסלו, שבה הדגיש שלא זנח את הג'יהאד וימשיך לעולם במלחמת הקודש. לאחר חשיפת הדברים, הסביר ערפאת ברשתות הטלוויזיה המערביות שהוא התכוון לכך שברצונו "להמשיך את הג'יהאד שלו לשלום". העולם כמובן הסתפק בהסבר הפתטי.

היחס לשלום
במערב ובישראל במיוחד המילה "שלום" מבטאת אוטופיה, מעין חזון אחרית הימים שבו יגור זאב עם כבש ולא ישא גוי אל גוי חרב. בישראל נוצרה סביב השלום מעין דת הרואה בו את הדבר החשוב ביותר עלי אדמות ומוכנה לוותר על הכול ולוּ בשביל הסיכוי הקלוש ביותר להשיגו. לעומת זאת, המושג "שלום" באסלאם קיים רק בתוך האומה המוסלמית, כאשר חזון אחרית הימים הוא של אומה אסלאמית גדולה ומאוחדת השולטת על כל העולם. היחס הדתי הטבעי של האסלאם לשאר העולם הוא יחס של מלחמה ("דאר אל חרב") עד לכניעה המוחלטת של כל העולם לאסלאם ולחוקיו. ממילא, לא יתכן לעולם שלום בין מוסלמים לאלו שאינם מוסלמים.
שקר אסלאמי נוסף בהקשר זה הוא בקשר הלשוני שנוטים לעשות בין המילה "אסלאם" למילה "שלום". מדי פעם ניתן לראות באמצעי התקשורת מלומד או דיפלומט מוסלמי הטוען שהמוסלמים יצרו את המונח "שלום", ואפילו בחרו במילה "הקדושה" שתייצג את שם דתם. הנכון הוא, שהמילה אסלאם באה מהשורש ס-ל-מ (אסלם, אסלאם) שפירושה "כניעה" או "כניעה לאל". כל העובדות הללו אינן מצליחות לבלבל את העולם החופשי ביחסו לאסלאם.

מערכת שלטונית
אחת היצירות המפוארות של המערב היא הדמוקרטיה - צורת שלטון משוכללת החותרת להגן על מעמד כל אזרחיה על בסיס העיקרון של "שלטון העם". באסלאם ובארצות ערב, לעומת זאת, המונח "שלטון העם" לא נשמע מעולם. המבנה השלטוני בארצותיהם מאז ומעולם היה של עריץ הרודה בנתיניו. כך היה בעבר וכך קורה גם היום. ה"פנינה" הדמוקרטית לא חדרה בכהוא זה לתוך תרבותם. האזרח המוסלמי המסכן מקבל את שלטון העריצות כדבר מובן מאליו. הוא מעריץ עוצמה ומוכן להיכנע כלפי מי שמפגין אותה, כך שככל שהעריץ כוחני ואכזרי יותר, הוא זוכה לאהדה רבה יותר במדינתו. העולם החופשי מנסה בכוח להחדיר את החזון הדמוקרטי לתוך העולם הערבי בהטמעה מלאכותית של מוסדות שלטוניים. כל הניסיונות הללו כשלו, משום שהערבים והמוסלמים בזים לעיקרון שלטון העם ורואים בו ביטוי של חולשה. לכן, בפועל לא קיימת כיום מדינה ערבית דמוקרטית. האסלאם משתמש בכישלון השיטה המערבית כהוכחה לכך שערכי המערב אינם מוצלחים ורק חזרה לערכי האסלאם תחזיר את הטוב לחברה.

ניתן לסכם ולקבוע שהמערב מוכרח ללמוד להבין את העולם המוסלמי ואת ערכיו. רק כך יוכל לפתח אסטרטגיה הולמת להתמודדות עם האיומים שטומן בחובו האסלאם.