אך לאחר המלחמה קמה צ'כוסלובקיה לתחייה והחזירה לעצמה את הריבונות על ארצה. מדינת ישראל לעומת זאת, איננה יכולה להרשות לעצמה להפסיד אפילו במלחמה אחת, שהרי ברור כי תבוסה צבאית משמעותה מחיקת מדינת היהודים מן המפה לעד. מכאן החשיבות המכרעת בביסוס המקורות המוסריים והאמונה הפנימית של החברה בישראל ביחס למאבקה על ארץ ישראל .

עיקרון הצדק המונח ביסוד החוק קובע: "Jus ex injuria non oritur", קרי: ממעשה עוול לא תצמח זכות, והפושע איננו יכול ליהנות מפשעיו. עיקרון זה מבוסס על כללי צדק טבעיים, והוא מקובל על כל תרבות בכל חברה בעולם ולאורך כל ההיסטוריה. על בסיס עיקרון זה נחקקו קונסטיטוציות משפטיות רבות. למותר לציין שהמקור לרעיון בסיסי זה נמצא דווקא בתפיסת המוסר היהודי ומופיע בעשרות מקומות במקרא בווריאציות שונות. כוונתי לדון בחשיבות עיקרון זה בביסוס התפיסה המוסרית ביחס לריבונותנו על ארץ ישראל, תפיסה הנמצאות בשורשי ההוויה הישראלית.

אחת הדוגמאות הבולטות לשימוש משפטי בעיקרון המוסרי של הענשת התוקפן, היא של ענישת גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. כידוע, באפריל 1945 נכנעה גרמניה לבעלות הברית, המלחמה הסתיימה והשואה נגמרה. בנות הברית החליטו להאשים את גרמניה בביצוע פשעי מלחמה ולהענישה בהתאם. לאחר משפטי נירנברג נתלו מנהיגי המשטר הנאצי. במקביל, הטילו המעצמות משטר צבאי על אזרחי גרמניה, ונטלו מידי הגרמנים את כל השטחים שבהם השתמשו על מנת לתקוף את שכניהם. פולין זכתה בשטחי שלזיה, פומרניה ודנציג, המהווים כיום שליש משטחי המדינה. בדומה לכך זכו הסובייטים, הדנים והצרפתים בשטחים נרחבים מהמדינה הגרמנית. 12 מיליוני הגרמנים שהתגוררו בשטחים אלו קיבלו עשרים וארבע שעות לאסוף את חפציהם ולעזוב את ביתם. מתוכם נרצחו כ-800,000 אלף במעשי נקם. כמובן שמתוך אוכלוסיה זאת היו לא מעט גרמנים חפים מפשע, אך אף מדינה שפויה לא התייחסה לכך ולא עשתה את ההבחנה הזאת. היה ברור שמעשה הגירוש הוא הכרח מוסרי במסגרת הענשת התוקפן ופשעיו של האויב הנאצי.

שלוש שנים לאחר השואה קמה מדינת ישראל בעקבות החלטת האו"ם. עוד באותו היום התאגדו ערביי ארץ ישראל ביחד עם שבע מדינות ערב, וגמרו אומר להשמיד את המדינה היהודית על תושביה. כלומר, רק שלוש שנים לאחר הפשע הגדול ביותר של האנושות כנגד העם היהודי, קמים בני בריתו של היטלר מאמש על מנת להשמיד את האוד המוצל מאש ולהשלים את מלאכתו של הצורר. למרות זאת, היהודים עשו את הבלתי-יאומן, וניצחו את האויב הערבי בכל החזיתות. אינני חושב שבכל תולדות המלחמות בהיסטוריה האנושית ישנה מלחמה צודקת וישנו ניצחון צודק יותר מניצחון ישראל במלחמת העצמאות. בעת ובעונה אחת אין פשע ואין נבלה גדולה ממעשה הערבים המנסים להשמיד את שארית הפלטה מישראל.
כידוע, במהלך המלחמה כבש צבא היהודים שטחים רבים שלא היו כלולים בגבולות החלוקה של החלטת האו"ם. ברור כי ניצחון היהודים וסיפוח השטחים הכבושים הוא יישום שאין צודק ממנו של העיקרון המוסרי שהוזכר לעיל, שלפיו חייבים להעניש את התוקפן על פשעיו, בדיוק באותו האופן שבו הענישו בנות הברית במלחמת העולם השנייה את גרמניה. כפי שלא יעלה על הדעת שהגרמנים ייהנו מפשעיהם, כך לא יתכן שהעולם הערבי ייהנה מהפשע שתכנן נגד ישראל. ברור אם כן, שלישראל לא רק הייתה הזכות המלאה לגרש את כל ערביי ארץ ישראל משטח המדינה לאחר מלחמת העצמאות, אלא שהייתה זאת חובתה המוסרית. ואכן, כיבוש השטחים על ידי ישראל וגירוש חלק מהערבים התקבלו בעולם בהבנה. כך גם סברו מנהיגי העם בתקופה ההיא ואף ציינו זאת בכתביהם.

מאז, חל מפנה בתפיסה המוסרית של מדינת ישראל כלפי ארץ ישראל וכלפי האויב הערבי. נקודת השפל במפנה זה היה בהסכם קמפ דייוויד, שבמסגרתו העבירה ישראל למצרים את השליטה בסיני, מעשה המהווה כשל מוסרי ממדרגה ראשונה. מצרים זכתה לפרס על תוקפנותה, אף שהכריזה פעמיים מלחמה על ישראל, והודיעה על כוונתה זאת בגלוי ובמוצהר – להשמיד את מדינת ישראל. מעולם לא היה מצב שמנצח מותקף מעניק לתוקפן מנוצח פרס ופיצוי על תבוסתו במלחמה. מדבר סיני הוא אחד מחבלי הארץ החשובים ביותר בעולם מבחינה אסטרטגית; הוא הגשר בין יבשות אסיה ואפריקה, ובאדמתו מאגרי נפט ומרבצי אורניום בלתי נדלים. מבחינתה של ישראל מדובר בשטח אסטרטגי שלא ניתן לשער את חשיבותו. הנה כי כן, לא ניתן להגדיר את מעשהו של מנחם בגין בקמפ דייוויד אלא כהכלאה של כשל מוסרי ואסטרטגי חסר תקדים בהיסטוריה.
לדאבוננו, אותה חרפה מוסרית השתלטה על השיח הציבורי ועל מדיניות כל גופי השלטון במדינה, והיא גורמת לטירוף מערכות שהביא בין היתר להסכם אוסלו, לחורבן גוש קטיף ולהוראה ללמד על הנכבה במוסדות החינוך בישראל.

מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שעתידה מוטל בספק. אויבי ישראל מכריזים השכם והערב כי זהו עניין של זמן עד אשר תימחק ישראל מן המפה. ואכן, מיליוני ערבים נשבעו להכחיד את ישראל, והם עושים זאת מאז לידתה ב-15 במאי 1948 ועד היום, אם במלחמות רבתי ואם בחרם כלכלי, נידוי מדיני, דמוניזציה של האדם היהודי על פי דגם האנטישמיות הנאצית – הגם בקנה מידה רחב לאין שיעור – וכן במלחמה בעצימות נמוכה, הקרויה אצלנו "טרור". למרות זאת, ממשיכה מדינת ישראל להעניק פרסים לאויביה, ואף מכנה את תהליך השמדת המדינה בשם "תהליך שלום". על מנת להבטיח את קיומנו אנו מוכרחים להשיב לעצמנו את האמונה בצדקתנו ולהפנים את האמת המוסרית בדבר ריבונותנו על ארץ ישראל. ללא אמונה זו, לא נוכל לעמוד באתגרים הרבים ובסכנות האורבות לנו בהווה ובעתיד.