הנה נקודות שרציתי להניח לפנינו והן נועדות לעורר מחשבה ותגובה:

1.מדינת ישראל, כמו הישוב היהודי הארץ-ישראלי שקדם לה, הטילה משטר מחשבתי על החברה הישראלית. מנגנוני השליטה קבעו פרדיגמות מקובעות כלפי תחומי החיים, הפעילות והיצירה.הייתה כפיה של שפת השיח ומושגים, וכתוצאה ישירה, גם של המערך הרגשי שיחובר לקוד המוסרי שאמור לאפיין את היהודים במדינת ישראל. כלומר, מכתיבים מה לחשוב, איך להרגיש, מה לומר ומה שאסור לומר, את מי להעריך ואת מי להוקיע...ובשביל מי להצביע.

2.בשם המחשת התופעה הזו, שהיא מדיניות מוכתבת ודורסנית, נזכיר את הדברים הבאים:
* בשבח הסוציאליזם והכפשת הקפיטליזם,
* בשבח הדמוקרטיה (לטובת הערבים כאזרחי המדינה) וביזוי הלאומיות היהודית,
* בשבח הקשר עם ארה"ב כגורם מדיני מכריע שיש לציית לו בכל מחיר(כי אין ברירה),
* בשבח השלום עם הערבים שלהשגתו יש לסגת משטחים.

3. אין הוכחה שהעמדות לעיל, הן נכונות או צודקות מכיוון שאין להן סטאטוס במציאות פרט, כהנחות או תיאוריות, אך לא כעובדות בכלל. אלה לא יותר מאשר דעות "ערכיות" או הערכות מסוימות ללא ביסוס "מדעי" לוגי או אמפירי. מה-גם, הניסיון ההיסטורי והשכל-הישר דוחים אותן בשאט-נפש.

4. כיום הגיע שיבוש השפה והשחתת המושגים לשיא העיוות. "שלום", זה לא יותר ממשאלה אוטופית תלושה מן המציאות, כמו ש"ציונות" לפי השיח השליט משוללת הצדקה ביהודה ושומרון; ושסלחנות כלפי האויב היא פוזה מוסרית נעלה, כביכול.

5. השיח הישראלי פועל, שלא על מנת לברר אמיתות ועובדות, כי-אם לכפות דעה וקו פוליטי-תרבותי בארץ. יתרה מזה, יש כאן מגמה ברורה שבין תפקידיה למנוע בדיקה של תוצאות שנבעו ממדיניות מסוימת, או אפילו לערוך הערכה של הקשר בין אמצעים ויעדים בסוגיה כלשהי. הנסיגה מדרום לבנון ב-2000 וזו מרצועת עזה ב-2005 מהוות עם השלכותיהן דוגמאות שהשיח הציבור מתעלם מהן. לכך יש את ההסבר הידוע שאנשים, בגלל הדחקה בלתי-רציונאלית ותוך דיסוננס בלתי פתיר, אינם מוכנים להודות בטעויות. הם דבקים בפרדיגמה למרות שהיא מובילה לתוצאות רעות ביותר. עם זה יש להודות, שהמציאות יכולה להיות בלתי אחידה ומורכבת בצורה קיצונית, כך שיהיו תימוכין שבאופן חלקי יצדיקו המשך האחיזה בפרדיגמה הקודמת-קיימת והבעייתית.

6.העיקר הוא כך: כאשר הפרדיגמה איננה יכולה לפתור בעיות, אז נקודת המשבר מגיעה. הצורך והאתגר להמציא פרדיגמה חדשה – זו עת המהפכה התפיסתית. המהפכה יכולה לקחת הרבה זמן, אולי שנות דור, עד שיוצרי דעת-הקהל, חבר הפוליטיקאים, הוגי דעות ועיתונאים, כבר חלפו מן הנוף התרבותי-פוליטי. ואז מתרוממת ומתלבנת פרדיגמה חדשה שיש בכליה התאמה עם המציאות ומתכון לפתור בעיות שעומדות על הפרק.

7.הפרדיגמה החדשה בישראל תהיה ריאליסטית וגם מחוברת למסכת המגמות ההיסטוריות. היא תייצג אתוס יהודי וציוני מובהק, תוך בירור "הישראליות" עבור יהודים וגם לא יהודים כאחד. זו תהיה פרדיגמה שמכירה במצב של קונפליקט כטבעי יותר מאשר השלום, מבלי לבטל סיכוים לדו-קיום בארץ ובמרחב סביבנו. הפרדיגמה תנטוש לגמרי דיבורי סרק וכל שיח שקרי שאינם נשענים קודם-כל על שכל-ישר ואינטרס לאומי ברור.

8. שלטון השמאל שולט ללא מיצרים בחוגי אקדמיה ובזירה האינטלקטואלית בישראל. כללי מדע – על בסיס נתונים ולוגיקה - אינם מוכיחים את תוקף העמדות הפוליטיות שעולות ממחנה מסוים זה. זהו שלטון עריצות שמשבט את עצמו דור אחרי דור. המנגנונים שנוצרו לשם כך מונעים ויכוחים ודיונים פתוחים, מגוונים ופלורליסטים. אין כאן "האוניברסיטה" בתפארתה אלא "הכנסייה" בכיתתיות המסתגרת האופיינית לה.

9. נוסף לכך, משחקת תפקיד חשוב ביותר בתקופתנו גם אסכולת "האוריינטליזם" שהשתלטה על השיח האקדמי והתרבותי במערב – כך גם בישראל. לפי האוריינטליזם, חל איסור חמור מלהציג עמי אסלאם והערבים בצבעים שליליים, לחשוף את הביטויים השפלים של התרבות הערבית או דת אסלאם. לכן, הדיון עקר והשיח נאטם. כתוצאה מזה, ועל רקע העדר ביקורת, האויב זוכה למעמד לגיטימי וטוב. את הפרדיגמה של אוריינטליזם יש להעמיד במוקד הבירור הביקורתי ולשם כך להיעזר על ידי חוקרים וסופרים שעוסקים בכך.

10.יעדי המכללה מכוונים לחשיבה עצמאית משוחררת תכתיבים גלויים וסמויים, מודעים ומודעים למחצה, שפועלים בשיח הישראלי. בפנינו אתגר, ככל שרוצים לקחת אותו, להציב פרדיגמה חלופית וחדשה בכל תחומי המחשבה והעשייה בארץ. בכך, להעמיד את ההשקפה הישראלית הבריאה על תשתית של עובדות ועל סמך נאמנות לערכים לאומיים. כמה זמן זה ייקח עד שתוכתר המלאכה בהצלחה? חצי דור, דור, שני דורות? העיקר, לצעוד בדרך הנכונה, בהתמדה ובחכמה, עם אורך רוח של "עם הנצח לא מפחד". כאמור, יש לחנך דור על צדקת דרכנו ולהאיר את ליבות ומוחות עמנו.

11.המכללה שואפת לעורר אצל תלמידיה תחושת שליחות לחברה ולמדינה, ולציידם בכלים אינטלקטואליים יסודיים. היא מעודדת הצלחה באקדמיה, בהתקדמות בהשכלה גבוהה, ועד השתלבות מקצועית במשרות אוניברסיטאיות ומחקריות (וגם בתקשורת, בשדה התרבותי, בזירה הציבורית ובמסגרות פוליטיות, במערכת המשפט ובצבא). לשם כך, אנחנו מודעים היטב בצורך לפעול בשיקול דעת ולפי הקוד האקדמי בלימודים, במחקרים ובפרסומים. כל זאת מבלי להזניח את סדר-היום הישראלי של המכללה וחזונה. יש צורך בגישות מגוונות וגמישות בחתירה להעמיד פרדיגמה חדשה בשיח הציבורי. ראויה בוודאי כתיבה אקדמית תקנית, עם כל מה שהדבר מחייב, אבל יחד עם זהירות הן לא ליפול לפך "התקינות הפוליטית" המזויפת והן לשאוף להפיק הלקחים הנכונים מכל עבודת-מחקר שמתבצעת. אין אנחנו חוששים מלהיות "רלוונטיים" וגם "ייחודיים" בגישות ובמסקנות שיוצאות מהמכללה.

בין סגנון כתיבה אקדמי לבין סגנון פופולארי אין פער אינטלקטואלי מהותי. כל כתיבה ופרסום מחויבים להתיישר עם פרמטרים מדעיים ולוגיים כפי שהם. יש סוגי כתבי-עת שונים, יותר אקדמיים וכבדים, וקצת פחות אקדמיים לסוגיהם. בכל הקשת הפוליטית יש פרסומים לכאן ולכאן. יש שהמאפיין של הערות-שוליים בולט יותר או פחות. כל אחד צריך להתאים את עצמו לאכסניה הנאותה שבה מתפרסמים רשימה או מחקר. כנקודה מרכזית נאמר, שאין מקום לקבל את דעת המחנה השליט כאילו עמדה מסוימת - שלו כמובן - היא בבירור ובהכרח "מדעית" (אובייקטיבית) והעמדה הנגדית היא ללא ספק "דעתנית" פובליציסטית (סובייקטיבית) בלבד. כאילו, לרדת מרמת הגולן זו הערכה צבאית-אסטרטגית שקולה, ואילו לדבוק בהישארות על הרמה זו עמדה ימנית רגשנית-אידיאולוגית. טיעון כזה הוא פרסה אינטלקטואלית חסר בסיס.

12. המכללה מקדמת בברכה את תסיסת היצירה האינטלקטואלית שהולכת ונוצרת בקרבנו. היא חשה בטחון-עצמי בקידום שרטוט קווים בפרדיגמה החדשה בישראל. כך נוכל לקצור פירות מן הקהילה הלומדת, במגמת הפיכתה של ישראל לחברה יותר חופשית, עם תרבות יותר אותנטית ופוליטיקה יותר מושכלת.