הצעה למאמר שמרני על הפספוס של בתי המדרש החילוניים בנטייתם לפרוגרסיביות, ועל האפשרות שיקומו כאלו שיציבו אלטרנטיבה שמרנית שאיננה אורתודוכסית.
בשני העשורים האחרונים ישנה מגמה מבורכת של סדיקת המונופול של הקהילה האורתודוכסית על ארון הספרים היהודי. בתי מדרש רבים קמו, פסטיבלים יהודיים מושכים אליהם המונים, ותיקון ליל שבועות הפך זה מכבר לאירוע ישראלי לכל דבר. במקביל, יותר ויותר זמרים החלו לחזור למקורות היהודיים עד כדי כך שקשה לחשוב על זמר מוביל היום שלא שר מן המקורות.
עם זאת, נראה כי בתי המדרש הללו לא מעמידים אלטרנטיבה רוחנית-תרבותית לחברה הישראלית, ואולי אף אינם מתיימרים לעשות זאת. דומה כי עיקר מאמציהם, החיוביים יש לומר, מופנים לגאולה פרטית של האדם מהריק הרוחני אליו נשאבה החברה הישראלית בעשורים האחרונים בעקבות המערב כולו. החזרה אל המקורות היא חזרה אל העיסוק בנפש, ברוח, באינסוף. בתי המדרש ללא ספק מרווים את נפשות הלומדים בהם, ומעניקים להם משמעות עומק, חיבור לזמנים עתיקים, לרעיונות, לדמויות.